 |
|
 |
||
|
||||
 |
קוראים לזה ''רצח'' ולא ''הרג''. החוצפה האינסופית של אנשים שמחליטים עבור אנשים אחרים אם יחיו או ימותו. החוצפה הלמעלה מאינסופית של התאבדותם -- שהרי הם לא מסוגלים לעמוד ולהביט בעיני מה שעשו, בעיני האחים, האישה, הילדים, הנכדים, ההורים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם זו חוצפה או שמא חוסר אונים משווע? ומה יהא על אותו ילד לאחר שהוריו יעברו מהעולם? ואולי פעולת ההתאבדות היא לא מהבושה אלא מחוסר היכולת להמשיך והייאוש האופף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת איפה להתחיל אז איך שקראתי החלטתי לנסות. אנחנו שוקלים ללכת עם בבנו בן השנתיים למרכז "מפנה" ועדיין לא יודעים מה בדיוק לעשות. איזה פורום יכול לעזור לי? מישהו יודע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הסיפור היה על בחור צעיר שרצח את חברתו לשעבר על כי העזה לעזבו, ואז התאבד, היה אפשר להעתיק את תגובתך מילה במילה (חוץ מהשורה הראשונה, שלא היתה אז רלוונטית), וכולנו היינו חולקים את הזעם הצודק. האם יש להשתמש באותן מלים גם כאן? העמדה הפשוטה, הברורה והנוחה ביותר היא שכל רצח הוא נתעב באותה מידה וכל התאבדות בעקבות רצח - בזויה באותה מידה. וברוב המקרים אנו *לא* מניחים לעצמנו (בצדק) להחיל את הכלל של "אל תדון את חברך..." על רוצח מתאבד. אך במקרה כמו זה...? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |