בתשובה לLior, 09/10/03 15:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתי את ההקשר של ההערה הראשונה שלך. לא מפריע לי שיש סכסוכים בין קבוצות בתוך האומה הערבית הגדולה כדי להגדיר אותה ככזאת. וכי למה שזה יפריע? בתרבות הערבית "ריב עולם" מדמם בין חמולות הוא דבר טבעי, וגם הסולחות שלאחריו. זה אינו מפריע להם להיות שייכים לאותה מהות לאומית עם אותה שפה ותרבות. אפילו מבחינה מילולית, המונח "ערבי" שמשמש להגדרת אותו מעגל שייכות, הוא מילת הגדרה משומשת מאוד על ידי כל העולם, ועל ידי הערבים עצמם. הפיצול ל22 מדינות הוא דבר מלאכותי שהונחת על הערבים על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות. יכול להיות ויכוח אם הלאומיות החדשה הזאת תפסה או לא, אבל אם משהו כאן הוא פיקציה, הרי זה דוורקא החלוקה הזאת למדינות, ולא עצם קיום מעגל השייכות הערבי. אם קיומו של מעגל שייכות כזה זה עניין מפחיד או לא, זה לא רלבנטי לעובדה שאצל הערבים הוא בהחלט קיים ובועט, ובעל אינטרסים, מגמות ומטרות משלו. קראתי במאמר (שאני לא זוכרת את מקורו), שבאופן פרדוכסלי דווקא התפתחויות בתקשורת הערבית, ועלייתן של תחנות עצמאיות מהשלטון המרכזי במדינות, כגון אל ג'זירה, הגבירה את הלכידות וההזדהות התוך ערבית. בניגוד למה שמתרחש בדרך כלל עם פתיחת העולם התקשורתי, שאז, בדרך כלל יש ירידה ברמת ההזדהות עם הלאומיות המקומית. ואוניברסליזציה של התרבות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בספרו של אוריה שביט, "שחר של יום חדש," מראים כיצד אכן אותם ערוצים לוויניים ערביים העצימו את הסגירות הערבית, אם כי הם לא בדיוק גרמו להעצמה פאן-ערבית. הם בעיקר עוזרים לכל העריצים הערבים לשתף פעולה בדבר היחידי בו הם תמיד נאותים לשתף פעולה — דיכוי עמיהם שלהם. זה, אגב, שיתוף פעולה עולמי — חאפז אל-אסד ביקר לא מעט אצל קים איל סונג (אביו של קים ז'ונג איל, אותו יש להפיל, כזכור) הצפון קוריאני, כדי ללמוד דיכוי מהו. גם צ'אוצ'סקו למד ממאו פרקים בדיכוי, אבל לו זה לא הלך בסוף. אבל אני מתחיל לאבד את פתיל המחשבה. פתיחת העולם התקשורתי בתחילת העשור הקודם, כלומר, האפשרות שניתנה לתושבי ארצות ערב להחשף לתחנות מערביות, אכן גרמה לפתיחות מסוכנת במדינות ערב לרעיונות של דמוקרטיה ושאר מרעין בישין. באו התחנות הערביות, ושינו את המצב. עכשיו תושבי מדינות ערב רואים אל-ג'זירה, אל-ערביה, MBC, וכד', ועריציהם יכולים לישון בשקט על משכבם, ביודעם שלא יטלטלו את החבית יותר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי להעיר שהגישה אל הערבים כאל נתונים בשבי העריצות של מנהיגיהם היא קצת שטחית וקצת מתנשאת. זה נכון שאדם מערבי ממוצע רואה את דרכי השלטון בארצות ערב כעריצות מדכאת. אולם יכול להיות שהערבים, שתרבותם שונה מאוד, וגם מטרותיהם ונאמנויותיהם שונות לחלוטין מאלו של האדם המערבי הממוצע, לא יחשבו כך. בינתיים, ממה שרואים בעירק, הדמוקרטיה המורעפת על התושבים שם לא ממש שובה את ליבם. ולא משנה אם זה מיעוט קטן שמתנגד לדמוקרטיה, או רוב. עובדה היא שגם אם הרוב רוצה דמוקרטיה, הוא לא רוצה אותה עד כדי כך שהוא יתגבר על המיעוט שמתנגד לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא מפריע לי שיש סכסוכים בין קבוצות". נו, זה מה שאמרתי. העובדה שהערבים מחרבים אחד את השני בקנה מידה לאומי, מפוצלים ובעלי אינטרסים מנוגדים אחד לשני לא מפריעה לך לקרוא להם לאום ערבי.. ומה הקשר לתקשורת? זה בסך הכל מדיום שעוזר למנהיגים המדברים על הלאום הערבי המאוחד להפיץ את דברם, באותה מידה כמו אלה התוקפים את "אחיהם" בשם האינטרסים של השלטון המקומי. האם התקושרת הגלובלית הפכה אותך למחוברת יותר לערבים? לרוסים? לסינים? את תזדהי איתם יותר עכשיו? מה, לא? אז למה את מצפה שהלבנוני יזדהה עם הסורי הכובש, או שהעירקי הסובל עם הכוויתי העשיר? או השיעי העירקי עם הסוני העירקי? או העלווי הסורי עם הבדווי הירדני? לחלק מהם עדיין אפילו אין נאמנות ברמה של מעל השבט או הקבוצה האתנית, ואת מדברת על "לאום-על"?? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |