|
המילה שאת מחפשת היא “אתוס”.
במובנים רבים כל ה"דורות" והגורמים המאחדים הללו הם פיקציה, שאת נוטה להאמין לה בנקודות שבהן את שותפה לפיקציה ונוח לך לחשוב שמיעוט (נבחר, כזה שאת נמנית עליו) עף ומנחיל את האתוס המסוים הזה לדור ודור.
זה פשוט לא נכון.
אני נזכר בסמינריון שבו השתתפתי לפני שנים רבות (מכפי שנוח לי להודות). בשעור הראשון ניסתה המרצה להסביר לנו (תואר ראשון וכל זה) מהו "אתוס" באמצעות תיאור נעוריה בבית הספר לילדי עובדים ברמת גן, קן הצופים, האחזות הנח"ל בצאלים, וכן הלאה.
אני באופן אישי יכולתי להזדהות עם הטענה שלה ש"כולם" בישראל חיו לאור האתוס הזה, מאחר וזו בערך הביוגרפיה והאתוס שעליו גדלו הורי – אך כמובן שהטענה הייתה מוטעית לחלוטין. רוב תושבי ישראל אז (שנות הארבעים והחמישים) לא גדלו על האתוס הזה ואפילו לא הגיעו לנקודה של כפירה בו, משום ברוב המובנים הם אפילו לא ידעו על קיומו.
ובמלים אחרות, החברות בחוג השותפים לאתוס מוגבלת לשותפים לאתוס ובדרך כלל אינה סוחפת אחריה את כל השאר, לא מכוח השמועה ולא מכוח שום דבר אחר.
עניין מקושר שהוא שגגה לוגית נוספת מזן "שגגת הסופר" שאוזכרה לעיל, היא ההנחה שלך שעצם ההשתתפות באירועים גוררת אחריה גם רגש דומה ביחס אליהם. סביר להניח כי כל מי שגדל בשנות השבעים או השמונים ראה בזמן זה או אחר את הסדרות שהוקרנו אז. הקבוצה שלה אומרים הדברים משהו מבחינה רגשית מצומצמת הרבה יותר בהיקפה. אני מוכן לנחש שהתוכנית "אות אות אות" אומרת לי ולבני גילי משהו אבל לך היא לא אומרת כלום (אם גדלת בשנות השמונים) וכנ"ל "פרפר נחמד" שמן הסתם קרובה לליבך הרבה יותר מלליבי.
מעבר לכך, אפילו אם אקבל שהייתה אכן שותפות-גורל וכו-לם ראו אותן תוכניות, שיחקו בקומודור ושמעו את בנזין ותיסלם המכנה המשותף הזה הוא גורם מאחד שטחי ביותר. אוקי, כולנו ישבנו על הספה בדיוק באותו זמן וראינו את דה לוסט איילנד – זו לא בדיוק אהבה מקודשת בדם ולא משהו שמאחד בינינו. זה לכל היותר הזנק ראשוני לשיחה עם מישהו.
|
|