בתשובה לירדן ניר, 25/09/03 20:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הלטינית הקלאסית נקראת כפי שהיא כתובה, כאשר c הוא תמיד צליל k, והאות g נהגית תמיד כגימ"ל, אף פעם לא כצליל j. לכן "אגנוּס דֵאִי", קיקרו, קנטוריון, יוליוס קַיסר (בניגוד להגייה בקו"ף צרויה, שנשתרשה בעברית), וכן הלאה. אף שהמיסה עתיקה מאוד, הגייתה לא נותרה קבועה במהלך השנים. את המיסה הוגים, עד היום, לפי הגיית הלטינית של ימי הביניים (Medieval Latin). לטינית זו הושפעה מהפונטיקה האיטלקית, ולכן הפכו הצירופים ce, ci, gi לצלילים שתיארת. למיטב זכרוני, לא שמעתי מעולם ליטורגיה מושרת בהיגוי קלאסי. הפרחים לטל כהן, שהסב את תשומת לבי לפתיל הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"הלטינית הקלאסית נקראת כפי שהיא כתובה" - האם כוונתך שכך נהוג לקרוא אותה היום, או שיודעים באיזשהו אופן שכך הגה גם קיקרו עצמו? לפי המשך דבריך, דומני שכוונתך למשמעות השנייה. תוכל לומר משהו על הדרך בה ניתן לדעת זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם לי יש שאלה ליודעי דבר. מדי פעם, כשמתגלה עוד מושג לטיני אותו אנחנו הישראלים מבטאים באופן שונה מאוד מהאמריקאים, אני טוענת שההגיה הישראלית קרובה יותר למקור הלטיני. האמנם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן, כמדומני, את בדרך-כלל צודקת, אם כי אינני "יודע דבר". להבנתי, הלטינית, בדומה לאיטלקית היום, נהגית בערך כמו שהיא כתובה, ולאמריקאים יש תמיד את הנטייה המרגיזה לקרוא הכל כאילו זה באנגלית, עם ההגייה המתבקשת: "פּלֵייטו", "aristowtl", "וִינֵס", "זוּס", וכמובן העיצורים "R" ו-"L" שאינני חושב שנאמרו ע"י הרומאים במבטא ניו-יורקי. יוצא מן הכלל אחד הוא, אאט, התוספת העברית של "א-" לפני מילים המתחילות בשווא, תוספת שלא הייתה במקור (כך "אפלטון", וגם "אצטומכא" שזה פשוט בטן, stomach). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ההגייה העברית של שמות קלאסיים בד"כ קרובה יותר למקור מאשר ההגייה האנגלו-אמריקנית. בעברית אומרים "סופוקלס", למשל, בעוד שבאנגלית הוגים "סופוקליז". אין לי מקורות בנושא תחת היד, אך מתוך התרשמותי הבלתי-מקצועית, ההגייה העברית של השמות הקלאסים קרובה למקור בזכות ההשפעה ההלניסטית (היינו, יוונית, לענייננו) על חכמי התלמוד ועל העברית התלמודית מחד, ובזכות היניקה המוקדמת של ענקי הלימודים הקלאסיים העבריים (שפיגל, פוקס, הלוי, ליבס, וכו') מן התרבות הגרמנית מאידך. גם בגרמנית נהגים השמות באופן קרוב בהרבה למקור, לעומת האנגלית. את האל"ף התחילית ב"אפלטון", לעומת זאת, ירשנו מן הערבית, שהוסיפה תווית יידוע לשם ההוגה היווני (אל-פלטון, והלמ"ד נבלעה בתהליך הידמות), בדומה ל"אלגברה" ו"אלכימיה". ואם להשלים את המעגל, האנגלית איבדה את הנוּ בסוף שמו של אפלטון בהשפעה לטינית, שכן הרומאים היו משמיטים את הנו הסופית הזו, וכך כינו אותו "פלאטו". כך אירע, אגב, למלים רבות, כגון "ליאון" (אריה) היוונית, שמתגלגלת ל"ליאו" בלטינית. את הצורה היוונית אנחנו מכירים כשמות אירופאים (מבולגריה, מצרפת, וכו'), בעוד שהצורה הלטינית מופיעה גם בגלגל המזלות וגם כשם (באיטלקית, ברוסית (לב), וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כוונתי למשמעות השנייה, כלומר, שיש למלומדים מושג לא רע על אודות אופן ההגייה הרומי. תמיד ייתכן שיש דקויות מבטא שעליהן לא נוכל לעמוד לעולם, אך נראה שאופן ההגייה המוכר למלומדים קרוב למדי להגייה הרומית. טרם הספיקותי להתעמק בנושא כשלעצמי, ולכן איני יכול לתאר את התהליך המדויק, אך אני מניח שהידיעה מבוססת על פילולוגיה משווה, על ''אבני רוזטה'', על אופן תעתוק שמות ידועים בשפות שונות, וכן הלאה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |