 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית עלי לציין שאני מסכים עם הדמות המוצגת של מרצ כמפלגה צבועה של סיסמאות ואמירות ריקניות בדבר דמוקרטיה ערטילאית. למרות דעתי זו, אציג טענה בסיסית שיכולה לתרץ במשהו את האימפוטנציה השמאלנית כפי שהיא מתבטאת במפלגה הזו. העניין הוא כזה - שמאל אמיתי: דמוקרטי, תומך בזכויות אדם וכל הבלאגן - אינו יכול להיות ציוני לפי ההגדרה היבשה. הציונות היא תנועה לאומית, בעוד שהשמאל המודרני הוא בעיקרו תומך של עיקרון שוויון ערך האדם ולפיכך יוצא חוצץ נגד גילויים של לאומיות. אין ספק שההצגה הלכאורה קיצונית של עקרונות השמאל תקומם כמה מן הקוראים ותביא אותם לומר שעלינו ("העם היהודי") להגן על עצמנו לאור ההיסטוריה שלנו ועוד כהנה וכהנה טענות בדבר רוע ליבם וטמאות כוונותיהם של שכנינו. אין בדעתי להתווכח עם הטיעון הזה, כי הוא איננו נוגע לנושא שלנו. הנושא, כזכור הוא טיב השיח הפוליטי בישראל. לפיכך אני מזהה את שורש הבעייתיות של השמאל הציוני בארץ (אוקסימורוני ככל שיהא הביטוי הזה בעיני ובעיני רבים אחרים) בצורך לבנות טרמינולוגיה ו"דרך" יש מאין. לתנועות לאומיות, ואף לאומיות סוציאליסטיות (כפי שהתיימרה תנועת העבודה להיות בשעתה) יש תקדים בעולם המערבי, וכך גם לתנועות שמאלניות במובן המלא (דוגמת חד"ש ובהיבטים מסויימים גם בל"ד). משום כך היה נוח לתנועות הללו לבנות את השקפת העולם שלהם בהסתמך על השקפות קיימות ודרכי מחשבה נפוצות. מאידך - תנועה כמו מרצ, המבקשת לשלב שמאל ולאומיות (ציונות), שומה עליה לבנות לעצמה לקסיקון מונחים חדש, סולם ערכים שלא היה קיים קודם לכן והשקפת עולם שיתכן ותהיה סינתזה של השקפות קיימות, אבל אין לה במובהק מודל לחיקוי בהגות המערבית. הדבר דומה לקושי שעמד בפני הציונות בנסותה להקים מדינת לאום דמוקרטית, שבה הלאום משמש גם כדת. צעידה על קרקע לא מוכרת, ולדעת רבים (ואני ביניהם) פיקציה מעצם הגדרתה. אבל אני שוב גולש לדעותי האישיות. לאור הטיעון שהצגתי, נקל להבין את הבילבול השורר בשורות השמאל הציוני בבואו להתמודד עם סוגיות קונקרטיות שאינן קלישאות והצהרות בעלמא. הבלבול שכותב המאמר מציין באומרו שמחד תמך השמאל הציוני במדינה פלסטינית ומאידך נרתע מלהצהיר על כוונה לשוב לגבולות 67'. בשורש ההמנעות הזו מקביעה חדה של ה"דרך" - ניתן לראות את חוסר הבהירות האידאולוגי. לחוסר הבהירות הזה גם משמעות אלקטורלית. מאי טעמא? - ברגע שלא הצהרת באופן חד משמעי את עמדותייך - צמצמת מיידית את קהל האנשים שיסכים איתך. עמימות אידאולוגית היא המפתח להרחבת קהל הבוחרים. העמימות האידאולוגית הזו, חשוב לציין, אינה חסרון בלבד - היות והיא מאפשרת פלורליזם פנים-מפלגתי וקיום של דעות שונות אלה במחיצת אלה. לסיכום - הצורך למצוא את שביל הזהב בין הלאומיות (או שמא לאומנות) לערכים הדמוקרטיים השמאלניים, ולמעשה ליצור פשרה בין השניים - הוא שהביא במבוכה את הוגי השמאל שהיו צריכים ליצור יש מאין אידאולוגיה שמאלנית ציונית. וכן הוא גם שהקים לשמאל הציוני אוייבים רבים כל כך משני הצדדים. מהליכוד רואים את מרצ כחלק מ"אסמול" (אם להשתמש במונח דורון רוזנבלומי) ומחד"ש - מרצ נראית כמו צביעות מושלמת וחוסר אינטגריטי ברמה הרעיונית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנסה לסנגר על סתירותיה הפנימיות של מרצ באמצעות התירוץ שהם נאלצים לשלב ציוניות במסכת הערכים שלהם בכדי למשוך קהל מצביעים נוסף. אני נוטה שלקבל את דבריך, אלא שאינני חושב שזו דרך ראויה להשיג קהל מצביעים נוסף. לטעמי (האידיאי בצורה מבחילה), על מפלגות להיות בעלות עקרונות מסודרים ועליהן לנסות להקנות אותן למה שיותר מצביעים למען יגדל כוחם האלקטורלי. מובן שאין זה כך היות ומפלגות נוטות ראשית כל לייצג אנשים - כפי שהם - בלי שום שאיפה להשכיל אותם או לשפר אותם. כלומר, הן נוטות שלהתאים עצמן למצביעים במקום לנסות לשכנע את המצביעים להתאים את עצמם אליהם. אינני מסכים עימך שמרצ היא מפלגה חסרת תקדים בעולם. בדבריך ציינת בדיוק דוגמאות לדומים לה: מפלגת העבודה בשעתה או כל מפלגה סוציאל-דמוקרטית אחרת. אינני רואה מה שונה עקרונית בין מרצ לבינהן? האר נא את עיני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |