 |
|
 |
||
|
||||
 |
יותר מכל, עצוב לראות (לקרוא) דעות כה קיצוניות ואטומות, המתייחסות לבני אדם כ- "it". לא בכדי דיונים כאלה (או בכלל, דיונים ב"איל") מתגלגלים מהר מאוד לדיונים סטטיסטים, קרים, מחושבים, עד שנדמה שהאותיות נהפכות לביטים של 0 ו-1. קשה שלא לקבל את הרושם שחלק נכבד מאיתנו איבדו צלם אנוש, או יותר נכון, קיבלו צלם מכונה. הם בוחרים לדבר על דברים כמותיים, מדידים, מוחלטים. על 0.6 אמא לעומת 4.2 ילדים (ולא, אני לא מתייחס לטעויות בקירובים סטטיסטים). קשה שלא לקבל את הרושם, שיותר משהם מכירים בני אנוש, הם מכירים מקלדות, מסכים וחברים וירטואלים. האינדיבידואליזם הזה אולי לא צריך לעניין אותי, האינדיבידואל, אלא שכולנו חולקים את אותו עולם מציאותי, ומחוץ לרשת, חברים, האדמה לאט לאט מתחילה לבעור. ההיסטוריה (לא רק של העם שלנו) (שברוח האינדיבידואליזם היא הופכת למשוקצת), מורה לנו שקהילות מצליחות לשרוד כשהן מגובשות, וכך ארע גם לנו, כיהודים. אבל עכשיו הכל כ"כ שונה. אוכלוסיות שלמות נבעטות מחוץ לגדר, שכל פעם מקיפה פחות ופחות אנשים. ילדים (חפים מפשע הוריהם, יש לזכור) הופכים לבעיה, והבעיות של הכלל הופכות רק לבעיות של מי שסובל. אין פה בעיה של פער בין הכנסות להוצאות, אלא בין אלא שיש להם הכל לבין אלה שמחר ימותו ברחוב. פעם רצינו לבנות פה חברה צודקת, אידאליסטית, שתהווה מזור לבעיות החשובות באמת שלנו כקולקטיב. עכשיו אנחנו מתרסקים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עצוב מאוד שיש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהכסף צומח על העצים. סתם, סתם בגלל שאין כסף אי אפשר להמשיך לאפשר למחצית מכוח העבודה הפוטנציאלי בישראל, לא לעבוד. פשוט נורא איך שאנחנו אשכרה חושבים שמן הראוי שאנשים יקחו אחריות על חייהם, כולל אותם החלטות שוליות כמו כמה ילדים הם יכולים לפרנס. פשוט עצוב שאי אפשר שמחצית האוכלוסיה תחיה על חשבונה של המחצית השניה. כמה שאני מתגעגע לימים האידאליסטים האלו... אח... איזה כיף היה לחכות לטלפון שבע שנים (חוץ מחברי כנסת), איזה כיף היה לחכות בתור בקופת חולים, איזה כיף היה כשלאף אחד לא הייתה מכונית (חוץ מלחברי כנסת) ויכולנו למתוח את רגלינו בצעדה בריאה לתחנת האוטובוס הקרובה, (צעדה נינוחה, האוטובוס יאחר ממילא). כמה טוב היה שאף אחד לא היה יכול להרשות לעצמו לנסוע לחו"ל (חוץ מחברי כנסת). פשוט נהדר, אז למה אנחנו מתרחקים כל כך מהאידאלים האלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יש כסף. רק ששמים אותו במקומות הלא נכונים. אנחנו מתרחקים מהאידאלים האלו בגלל תהליך של הסתאבות שמתרחש תמיד, ומכיוון שאין מציאות אידיאלית. אנחנו מתרחקים גם מהאידיאלים האלו בגלל שהמעמד שיש לו את הכסף מרחיק אותנו מהאידיאלים האלה, כדי שהוא לא יהיה פראייר.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי מכיר מקלדות ומסכים בלבד, אני מניח שדעותיי היו תואמות את אלו שלך. בפועל דווקא באמצעות היכרויות אישיות אני יודע שהתפרנסות באמצעות עבודה היא סוג של פראייריות בישראל של היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הנראה אתה מכיר רק אנשים כמוך, רפליקות גזורות מאותה השבלונה. פראיירים מחזיקים בערכים ולא בולסים בלי הבחנה, פראיירים חושבים גם על טובת הכלל, בידיעה שבסופו של דבר טובת הכלל היא גם טובתם האישית, פראיירים חושבים קדימה וחושבים באיזה חברה הם רוצים לחיות. פראיירים גם הקימו לך את המדינה. בתור פראייר שעובד ומרוויח את לחמי, אני יודע שאני לא חי בריק, אלא בחברה מורכבת שמקיימת יחסי גומלין בין חלקיה, ואוי אם ננסה לפרק את החבילה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לך מונופול על החשיבה לעתיד או על הדאגה לטובת הכלל, למרות שאולי נעים לך לחשוב כך. כולנו רוצים לחיות בחברה טובה יותר, משגשגת יותר וצודקת יותר. אלו הם המטרות שלי, כקפיטליסט, בדיוק כפי שהם שלך כ(מה שלא תהיה). הקפיטליזם הוא פשוט השיטה הטובה ביותר שידועה לנו כדי לקדם את המטרות האלו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן עצוב אבל ''הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות''. העקרונות ותפיסת המציאות האופטימית מדי של הסוציאליזם-המרקסיסטי גרמו להדרדרות בתנאי החיים של המעמד העובד, להתמוטטות הקומוניזם (במזרח אירופה לפחות) ובסופו של דבר ליאוש מכל העקרונות הסוציאליסטיים. לשמוח אין כאן על מה, אבל גם לעצום את העיניים ולאטום את המוח לא כדאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני סוציאליסטי קלאסי, ובוודאי שאיני מרקסיסט. אני חושב שכולנו בוגרים מספיק מכדי לצבוע בצבעים אדומים כל עמדה שמתנגדת לקפיטליזם דורסני. במילים אחרות, העקרונות הסוציאליסטים של תקופת הישוב הובילו להרבה מאוד דברים טובים, ובין השאר הם איפשרו את הקמת המדינה. ובכל זאת, אין זה אומר שאני תומך בחזרה לתקופה ההיא, שכמו חזרה לרחם היא יכולה להיות חמימה ונעימה - אבל בוודאי שבלתי אפשרית. אני בסך הכל מבקש מהמדינה לא לשכוח שהיא שייכת לכולם, ולא למכור את עצמה לדעת לחבורת אנשי עסקים, שמאמינים שאלוהים הוא ירוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאלף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמחה היחידה מן המצב שאני יכול להבין היא של מי שנשרף ביתו והוא שמח שהפשפשים נשרפים בתוך הבית. הפשפשים שלי הם נתניהו וחבורת ה"מדינאים" שלו שיום אחד מבטיחים למשפחות הברוכות שהם נבחרי האומה המוליכים אותה לעתיד מזהיר ולמחרת אומרים למשפחות המרובות שהם חסרי אחריות המוליכים אותנו לתהום כלכלית. הבעיה שלי היא כזאת: נניח שבדרך נס נמצאת הדרך לפתור את מצוקות המשק בדרך ההומאנית ביותר. כלומר הורדת רמת החיים של כל הציבור באופן יחסי לרמת חייו הנכחית. פתרון כזה יבטיח סבל אובייקטיבי מזערי לכולם. את התוצאות אני יכול לנחש. מצד אחד הגירה של משאבי אנוש תורמים (למשל יזמים ומדענים, מעמד ביניים נמוך, מעמד העובדים הלא נתמך) והתכווצות הפעילות המשקית (יקטנו ההשקעות לפיתוח וייצור בנסיון לקיים את רמת החיים הקודמת). מצד שני הגורמים הנתמכים שכמעט לא יפגעו ימשיכו בתבנית הגידול שלהם. בסופו של דבר המצוקה המשקית תחזור לסיבוב נוסף אלא שהפעם ממדרגה נמוכה יותר. כיוון ההתפתחות ברור: ישראל תשאף לכיוון של מצריים או בנגלהדש קטנות. האם יש דרך להחלץ מהספירלה הצוללת הזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מעוניין במלחמת מעמדות ובוודאי של לשמוח לאידם של אחרים. אני גם מסכים שיש הרבה מאוד בעיות במצב הקיים ובסיבות שהביאו אותנו לכך. מצד שני, אני גם בטוח שהמדיניות הכלכלית הנוכחית היא הרת אסון והיא תביא עלינו נזקים חברתיים בלתי הפיכים, בהם אני כולל גם קיבוע של אוכלוסיות חלשות, ע"י כליאתם במלכודות עוני, שהן חזקות וקשות יותר ממלכודות העוני של הקצבאות. (הזכרת את מצריים ובנגלדש, שמה לדעתי קיימת בעיית שחיתות שמשפיעה רבות על הכלכלה, וכידוע הממשלה הנוכחית לא יכולה להתהדר בטוהר כפיים. אני יכול להזכיר מנגד את אמריקה הלטינית, הקפטיליסטית למשעי, ומצבה הכלכלי-חברתי. כידוע, שמה, הדבר הוביל לעימות מזויין של ממש). לצערי, אני קטן וצנוע מלהציע פתרונות כוללים, ואני יכול רק להצביע על מגמות שאני חושב שהן חיוניות לנו. מגמה אחת היא שוויון חברתי. בעבר, כולנו היינו עניים יותר, אבל זה לא היה כ"כ נורא. היום, אולי לכל עני יש פלאפון, אבל הניגודים בין המעמדות צורמים וברור לכולם שמאשפתות איש לא יקום. לא מדובר רק במוצרי מותרות, אלא גם בחינוך ראוי ובתרופות מצילות חיים (אנחנו כבר מתבשרים על ביטוחי בריאות פרטיים, והרפואה השחורה בבתי חולים ממשלתיים כבר מושרשת עמוק מאוד.). כיצד להגשים את כל זה בלי לגרום לבריחת מוחות? גם כדורי הבדולח שלי בתיקון. ושוב - אני לא חושב שמדינות קפיטליסטיות תמנע זו בטווח הרחוק (למרות שתהיה לה השפעה שכזו בטווח הקרוב). באמריקה הלטינית המצב הכללי הוא בלתי נסבל, וכך גם במדינות אפריקאיות רבות בעלת כלכלה ניאוליברלית. התוצאה היא שלמרות המדיניות הכלכלית של הממשלות, המוחות הצעירים בורחים). אני מסכים שהגישה של אנשים רבים כיום היא מושחתת במובן זה שהם מצפים *שרק* המדינה תדאג לגורלם. אני בטוח שהאינדיבידואליזם של המעמד הבינוני והגבוה הוא הרה אסון, ומושחת לפחות באותה המידה. עוד דבר שאני חושב שיעזור לנו למצוא את הפתרון, מבלי שאוכל לומר מהו אותו פתרון, הוא החזרת האיזונים והבלמים המפורסים. בעבר, הגישה הריכוזית (הסוציאליסטית) הייתה בעלת עוצמה פוליטית, אך ללא כח כלכלי, ואילו העמצאיים, הקפיטליסטים, היו בעלי כח כלכלי רב שאותו הם לא הצליחו לתרגם לעוצמה פוליטית. כיום ההון והשלטון ישנים באותה המיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אולי לכל עני יש פלאפון" תושב באר-שבע ירה אתמול במעקלים ואח"כ התאבד. החוב לחברת פלאפון, 5,700 ש"ח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |