|
||||
|
||||
על פי מיטב הבנתי את חוק זכויות היוצרים, מותר לפרסם שיר (או חלקים ממנו) אם הדבר נעשה למטרות ביקורת שירה או לשם דיון. אבל תשאל את מיץ... בכל אופן, הנה השיר המנוקד*: --- אפיטף למשורר לֹא עָבַר. לֹא כִּלָּה. פְּרִי אָסוֹן אָמוּר, אָסוֹן מוּשָֹר. כָּאן תָּהֵל הִלַּת עָלֶה, הִלַּת עָלֶה נוֹשֵר: נִדּוֹן לְקֹר (עוֹלָם, כַּסֵּה!) נִדּוֹן לְמוֹת עָקָר. L’eau avare, l’eau qui l'a * (כל השגיאות הן, כנראה, שלי)
Pris à son amour, A son mouchard. Quant à elle, Il a talé, Il a talé nos chairs – Ni dans le corps (Ô lames cassées!) Ni dans les mottes, A quarts. --- |
|
||||
|
||||
יופי של דוגמה. נדמה לי שזה יחיד במינו פחות או יותר, נכון? אני דווקא סקרן לשמוע על דוגמאות לשיטות אמנותיות כובלות שהפכו ממש לזרם, לא רק ליצירות חד-פעמיות או בודדות. אני אתן כדוגמה את המוזיקה הסריאלית (ליתר דיוק, הדודקפונית) של ארנולד שנברג. הרעיון היה לחתור בכוח נגד הכבלים הישנים - חוקי ההרמוניה והטונאליות. בשיטתו של שנברג, בוחרים תמורה (פרמוטציה) על שנים-עשר הטונים, ומשתמשים בתמורה זו (ורק בה), ובהיפוכים שונים שלה, כדי ליצור יצירה שלמה. נדמה לי שהיו אפילו כללים לגבי בחירת הפרמוטציה - לאף שלושה צלילים רצופים אסור היה להיות "הרמוניים". שנברג עצמו, כמובן, השתמש בשיטה, אך היו בפירוש מלחינים נוספים שהשתמשו בה - אני זוכר את שאלבן ברג עשה זאת (לדעתי בהצלחה רבה יותר משנברג). |
|
||||
|
||||
נכון שהשיטה הדודקפונית היא אכן שיטה כובלת, אך במקרה זה היא מהווה כלי לחיבור יצירה שאיננה טונאלית. בשיטה הטונאלית יש צליל אחד מרכזי שאליו מתייחסים כל שאר הצלילים (נקרא הטוניקה). חיבור מוסיקה שאיננה נשמעת טונאלית איננה דבר קל, גם לבעלי יכולת הלחנה. יש שיטות שונות כיצד לצאת מן הטונאליות, ושיטת 12 הצלילים היא אחת מהן. על ידי כך שמספר ההופעות של כל תו שווה (ובצרוף סדר הצלילים) נמנעת הרגשת הטונאליות. כלי אחר ליציאה מן הטונאליות הוא שימוש בסולם של טונים שלמים (נמצא רבות ביצירות של דביוסי ובמוסיקת ג'ז). טכניקה אחרת (ניתן למצוא ביצירות של ברטוק) היא הוספת תו במרווח קבוע לצלילי המנגינה. כל השיטות מהוות כבלים, אחד יחד עם זאת גם עזר להלחנה כך שתניב מוסיקה לא טונאלית. |
|
||||
|
||||
כבלים המסייעים ליצירה האמנותית - זו בדיוק הכוונה שלי, ולכן אין צורך לומר "*אך* במקרה זה" או "יחד עם זאת". תודה על הפירוט, בכל אופן. ואגב "גם לבעלי יכולת הלחנה" - לדעתי, *דווקא* לבעלי יכולת הלחנה קשה יותר להיחלץ מהפרדיגמות המפתות של הטונאליות. זה ממש יושב באצבעות... ומכאן בדיוק, לראייתי, נובע הצורך בכללים נוקשים שיוציאו אותך מזה. (לילדה שלי, בת שמונה חודשים, אין שום יכולת הלחנה, אבל חיבור מוסיקה שאיננה נשמעת טונאלית בא לה מה זה בקלות - רק אני מושיב אותה מול הפסנתר והיא ממריאה.) |
|
||||
|
||||
מבלי לפגוע בכשרונה של בתך בת 8 החודשים, יש להבחין בין מוסיקה א-טונאלית לבין מה שמכונה קקפוניה. בקקפוניה אני מתכוון למוסיקה נטולת אירגון צלילי, בניגוד למוסיקה הא-טונאלית, ובמיוחד למוסיקה סריאלית, שבה רמת האירגון הצלילי גבוהה מאד (ובסריאליזם חמור גבוהה מאד מאד). |
|
||||
|
||||
קקפוניה אתה בעצמך, והיא עוד תראה לכולם. זה לא קקופוניה, אגב? |
|
||||
|
||||
להבהרה, שמא אחשד ברשעות: זה לא היה ברצינות... חוץ מהקטע של הכתיב: זה באמת "קקופוניה", לדעתי. |
|
||||
|
||||
אכן, קקופוניה. מן היוונית: kakos = רע, phone = צליל, טון, וכו'. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |