|
זה לא קרה לי, אלא לחבר טוב שעושה את הדוקטורט שלו בניו-יורק, אבל חשבתי לשעשע אתכם. נקרא לו זוכמיר.
את זוכמיר תפסה הפסקת החשמל הגדולה בסאבווי, שם שכנו לספסל היה בחור בעייתי, עם איזה ליקוי נפשי או מוחי, שנכנס לפאניקה, החל לפרכס ולהשתולל, וזוכמיר בילה את השעתיים הראשונות באפלה בנסיונות להרגיעו. או אז הגיעו עובדי הסאבווי וחילצו את זוכמיר ואת אחיו לצרה בעזרת פנסים. משך זמן רב זחלו, כן, זחלו, כל נוסעי הרכבת במסדרונות האפלים, לצלילי קולם של תיקנים ועכברים, כשפנסי העובדים מורים להם את הדרך, וכשהם נזהרים שלא לגעת בפסי המתכת של הרכבת מחשש שהחשמל יתחדש פתאום.
כשיצא זוכמיר מן התעלות, עיכל את העובדה המצערת שהגעתו הביתה תהיה כרוכה בטיפוס שלושים ושש קומות ברגל. כדי להתאושש מגילוי איום זה, ישב זוכמיר בבית הקפה הסמוך לביתו ולגם מיני תרגימא. בשלב מסויים החליט שאין מנוס, ביקש וקיבל מבעל בית הקפה כוס ובתוכה קרח (אולי הקרח היחיד שנשאר...) ופתח במסע הביתה.
לאחר המון, המון, המון זמן, ושלושים ושש קומות ברגל, צנח זוכמיר באפיסת כוחות על רצפת ביתו החשוך, ועיכל,לדאבונו, את עובדת המחסור במים (החשמל מעלה אותם לקומה העליונה). מיוזע ומטונף, פתח זוכמיר את המקרר וגילה שמזונו נמס כולו, ושהגלידה שלו הפכה למרק עם בצק עוגיות. בשארית כוחותיו לעס לחם, הדליק נרות, וניסה לקרוא א-לה-מלומד של ימי הביניים.
לפתע, שמע זוכמיר מבעד דלת ביתו קול נשי מקלל בזעם בסינית. הוא פתח את דלתו וגילה את המטפלת הסינית של הישיש חולה השבץ המתגורר ממול. מתברר שהיא נעלה את עצמה מחוץ לדלת, ומישהו צריך לרדת למטה, ללובי, ולהביא את המפתח הרזרבי. בלית ברירה התנדב זוכמיר למשימה, גישש את דרכו למטה בעזרת נר שכבה, ירד שלושים ושש קומות, לקח את המפתח ועלה אותן בחזרה.
לאחר שובו לקומה השלושים ושש, התקשה זוכמיר בהליכה. הוא הצליח לפתוח את המקרר, לערוך רשימת מלאי עם הסינית המקללת, ולתת לה ולישיש שבטיפולה שני בקבוקי מים. את שארית זמנו בילה בבהייה חסרת תוחלת בתקרה, ובקריאה לאורם המרצד של הנרות הנותרים.
|
|