|
||||
|
||||
בזמנים מסוימים בחיי אדם, מבינים שיש משהו "נכון" בקלישאות, טרואיזמים ומשפטים טריביאליים או בנליים. למעשה, ישנם רגעים, אולי כמו הסקר הזה, שמתעורר דווקא צורך מיוחד לחזור ולהזכיר את האמיתות הנדושות הללו. להסתכל על "הצלחה" דרך קריטריון מדיד כלשהו, למשל כלכלי כמו שנגה הציעה, משמעו הסתכלות מעט מעוותת. קריטריונים "מדידים" נוספים הם קרירה (כמה גבוה בסולם המקצועי הגענו), משפחה (כמה ילדים הבאנו וכמה הם "הצליחו"), אמנותי (כמה התפרסמנו או פירסמנו) וכו'. אפשר לדרוש שבעצם הקריטריונים הללו אינם אלא הסולם עליו אנחנו מטפסים רק כדי להבין בנקודה מסוימת שהוא רק עזר, תוסף או אבן ריחיים שאיננה מגדירה מהי באמת אותה "הצלחה". האם אפשר להסתכל על "הצלחה בחיים" כאותו מצב בו אנחנו מרגישים פחות או יותר רגועים ונינוחים עם חיינו? אין זה אומר שויתרנו על השאיפות, על המאבקים המקצועיים או החברתיים, על המסה ומעש היומיומיים. אלא שמסגרת החיים בה אנו רואים את עצמינו, היא מסגרת שאנחנו לא "נלחמים" בה. אין הכוונה לניו-אייג'יות (אם כי יש בזה סממנים חריפים כאלה), כי אני לא בטוח עד כמה ניתן "להתאמן" להביא עצמנו למצב כזה. לכן, אולי הגורם החשוב ביותר ל"הצלחה" כזו, הוא האלמנט הגנטי. אותו גורם המאפשר לאדם להיות רגוע ולא עצבן, להיות נעים סבר ולא רטנן, להיות חברותי ולא מיזנטרופ (למרות שאין זה מן הנמנע שאדם כזה גם ירגיש שהוא חי חיים נוחים). יכול להיות שגם לחינוך (במיודח בגיל הרך) יש משהו שתורם לצורה בה אנחנו לומדים לפתח בקרבנו רגשות. זאת משום שאפשר אולי לטעון שהרבה מהרגשות שלנו אינם אלא דפוסי תגובה נרכשים של הגוף לסביבה. כמובן שניתן ללמוד שיטות להסתכלות "מפויסת" או "לא עימותית" על החיים, אם כי אני לא יודע עד כמה הלימוד הזה יכול להיות מופנם באותה מידה "ביולוגית". כך שגם אדם בעל פיגור שכלי יכול לענות על הקריטריון של "הצלחה" ללא קושי. הוא לא חייב להיות עשיר או אמן גדול, רק אדם שהגנים(?) שלו לא דוחפים אותו לתגובות רגשיות קצוניות כלפי העולם והחברה בה הוא נמצא. כמובן שהצלחה איננה שוות ערך לאושר. לפעמים "הצלחה" היא המידה בה אנחנו מסוגלים להנות מיסורינו בנוחיות. |
|
||||
|
||||
כלומר, נוטלי פרוזאק מצליחים יותר? בלבלת את המושגים "הצלחה" ו"אושר" לכדי חביתה. |
|
||||
|
||||
וגם - יצרת זהות בין ''אושר'' לבין ''שלוות נפש'' (לדעתי הם דומים, אבל יש הרבה אנשים שיטענו ההפך, שבשבילם האושר קשור בריגושים חריפים). |
|
||||
|
||||
לפי מה שכתבתי, שלוות נפש לא סותרת ריגושים חריפים. שלוות נפש במקרה הזה היא היכולת "לקבל", פחות או יותר, את מה שקורה לך. כמו כן, "הצלחה" לפי מה שכתבתי נהפכת לדבר מה יותר אינדיבידואלי, בעוד שהצלחה מכומתת באה רק על רקע של "מפסידים". כשאומרים "להצליח בחיים" מייד קופצים לראש כסף, מעמד חברתי וכיוב', אבל הצלחה ממשית באה כשאת *מרגישה*, נניח פחות מרירות או כעס או כל דבר שלילי כזה. נראה לי שהיכולת הזו "לעמוד מול העולם" קשורה יותר בגנטיקה וחינוך בגיל הרך. אשר לפרוזק, זהו תוסף מלאכותי אנלוגי אולי לירושה כבדה, כשמכמתים הצלחה. הרי לא תאמרי על יורש העצר שהוא "מצליח" רק בגלל הירושה. השאלה היא לא רק מה אנחנו נאמר עליו (נניח שהוא אתלט גדול), אלא איך הוא יתפוס ויתייחס לעצמו. זאת ההצלחה. |
|
||||
|
||||
לא ברורה לי ההפרדה הזו - לפיה אתה טוען שהצלחה היא דבר שתלוי במה שהאדם עצמו *חש* לגבי מידת ההצלחה שלו (טוב, קצת מעגלי). האם זה אומר, שאתלט בינוני יכול להרגיש מצליח, ועקב כך להיחשב מצליח? שוב, אתה מתכוון כנראה לתחושת אושר ושלמות פנימית. לא להצלחה, שנמדדת, מה לעשות, גם בדירוגים ובקריטריונים אובייקטיביים. באתלטיקה היא נמדדת אף באלפיות השנייה. |
|
||||
|
||||
אבל, כדי שתוכלי לנצל את היותך במעמד נכון, להשקיע מאמץ ולהתמיד, להיות בעלת כוח רצון, להיות מסוגלת להיתחנך - דרושה תשתית גנטית, לא? ואם התשובה על כל, או חלק מהשאלות למעלה הוא שלילית (ואפילו אם הן חיוביות), עדיין את יכולה "להצליח" בזה שאופייך (הגנטי?) יאפשר לך שלא להיות "ממורמרת". |
|
||||
|
||||
סבי היה אומר שתשתית גנטית זה אלמנטרי. |
|
||||
|
||||
למשפטך האחרון לא ''להצליח'' - אלא להיות מרוצה, או מאושרת. כלומר, עדיין אנחנו חלוקים לגבי השימוש במונחים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |