 |
לדעתי אין הבדל ''מוסרי'' בין חייל או אזרח במלחמה. שניהם שייכים באותה מידה לעם האוייב ושניהם מסכימים עם השלטון באותה מידה (או שכן, או שלא). ההבדל ביניהם מסתכם בכך שהחיילים הם השליחים המבצעים באופן מעשי את המטרה של העם. כך אני רואה את צה''ל ביחס לשאר תושבי המדינה, וכך אני רואה את חיילי האוייב ביחס לאזרחי האוייב.
היות החיילים ''מסומנים'' הוא איתות מקובל בין עמים תרבותיים האומר ''הסכנה הממשית אורבת לך רק מהמסומנים, אז כדי לנצח במלחמה אין צורך בהרג כללי, אלא מספיק שתפגע במסומנים כדי לנצח אותי''. במקרה כזה הרג של אזרחים הוא לא מוסרי כי הוא לא תורם למאמץ המלחמתי.
אם נוצר מקרה בו הסיכון כלפי העם שלי הוא דווקא מהאזרחים (כי אין לעם השני צבא, או מפני שכך הוא חושב לנגן על מיתרי המוסר שלי), אין לדעתי כל מניעה לפגוע באזרחי האוייב, המהווים במקרה הזה את גורמי הסיכון עבורי. במקרה שהעם האוייב החליט שהחייל הטוב ביותר עבורו הוא ילד בן עשר והוא זה שילחם את מלחמתו- לא משנה מה אני חושבת על רמתו המוסרית של העם הזה, האוייב הפוגע בי הוא הילד ובו אני חייבת לפגוע.
(יש כאן מן מוסר הפוך- הרי ילד בן עשר אינו חייל יותר טוב מגבר בן עשרים. הסיבה היחידה לחשוב שילד בן עשר יתמודד יותר טוב עם האוייב, היא המחשבה שהאוייב יהסס לפגוע בילד כזה, ואם יפגע בו זה יהיה נשק הסברתי נגדו- זה מה שהופך את הילד בן העשר, להיות חייל יותר טוב מבן העשרים. יוצא מכך שההיסוס לפגוע בילד, הוא הוא שגורם לשימוש בו כחייל. הדאגה לילד דווקא היא מסכנת אותו. אם הפלשתינים היו יודעים שזה ממש לא משנה לנו ילד או גבר, הרי היה להם רק חיסרון מהפעלת ילדים בני עשר במלחמה הזאת, והם לא היו עושים זאת.)
אין טעם בהרג לשם הרג של אזרחים, כמו שאין טעם בהרג לשם הרג של חיילים- אם הם לא מסכנים אותי. מוסרית, אדם הוא אדם, גם אם הוא אזרח וגם אם הוא חייל, ומי שמסכן אותי הוא אוייב, גם אם הוא אזרח וגם אם הוא חייל. אין הבדל מוסרי אמיתי בין השניים.
לגבי חוסר חשיבות הלאום אני יודעת שאצל רבים מבני השיח כאן באייל זו המציאות. קשה לי להבין איך התייחסות כל כך איפוסית ללאום מצוייה כבר אצל הדור השני או השלישי לתקומת העם היהודי בארצו שהיתה מעשה ''לאומי'' כל כך. יש לי קצת תאוריות בעניין אולם זה באמת לא לכאן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש