|
היהדות היא כן מקשה אחת. רב גונית, רבת פנים ופרשניות, אולם עדיין מקשה אחת.נראה לי שהרושם שלך נובע מכך שביהדות יש התייחסויות לכל האספקטים של החיים, כולל הרוע. לומר "אני אוהב את כולם" בלי להבחין בין אוהב לשונא בין קרוב לרחוק יכול אמנם להראות הומניסטי ו"יפה". אולם לגישה כזאת יש שתי השלכות: א. האהבה שלך לא אמיתית. אי אפשר לאהוב את כולם בשווה. זה לא מתאים לאופי האנושי. המשמעות של חשיבה כזאת היא שבעצם אתה לא אוהב אף אחד- כי אם את השכן הרעב שלך אתה אוהב בדיוק כמו שאתה אוהב את הרעבים באפריקה, וברור לך שלעזור לכולם אי אפשר, אתה בסופו של דבר נמנע גם מלעזור לשכן שלך, כי במה הוא שונה מהאפריקני? אי המחוייבות הממוקדת מאפשרת בעצם התחמקות נפשית מכל מחוייבות. ב. הסובלנות לרוע היא המכשירה את הפגיעה שלו בטוב. אם אתה לא מעניש אדם שעושה רע, אתה בעצם מאפשר את הפגיעה שלו באחרים. זה הופך אותך ברמה זו או אחרת לשותף לרוע. (לעיתים קרובות הרוע אינו זקוק לסיוע מאחרים, הוא מסתפק באי המלחמה שלהם בו). זה אחד ההבדלים היסודיים בין היהדות לנצרות. בנצרות הסליחה לפושע והסובלנות לרע נראית על פניו יותר רחמנית והומניסטית, אולם בסופו של דבר הסובלנות הזאת גורמת לאכזריות לחף מפשע, והיא מפקירה אותו לרוע. הנצרות שכנראה אינה מתכוונת שמאמיניה יקחו אותה ממש ברצינות, יכולה להרשות לעצמה את הצביעות הזאת תוך הבנה שכשממש צריך האמריקניים לא יהססו להרוג אשה וילד כדי להשיג את מבוקשם. היהדות שכן מתכוונת שיקחו אותה ברצינות (ובמיוחד לאור התכונה היהודית כל כך, הבאה לידי ביטוי בולט בעיקר בשמאל, של בקשת יישום הצדק והמוסר בכל תנאי), אינה מסתפקת בהוראות גורפות של "לאהוב את כולם ולסלוח ולרחם לכולם". אלא מגדירה בדיוק למי ולמה מכוונים האהבה והשנאה. כשהכוונה היא שדברים ייושמו- האהבה אינה מן הפה ולחוץ, אלא פעילות אקטיבית (כמו הפעילות של הרב כהנא למען שחרור יהודי ברית המועצות), אבל גם היחס כלפי השונא של עם ישראל והאוייב שלו, מוגדרים. זה יכול לתת את הרושם שביהדות "יש קווים שהם גזעניים וקווים שהם הומניסטיים יותר" אבל זה לא נכון, זה נובע מאותה השקפת עולם. ואין סתירה כלל בין ו"אהבת את הגר" ובין "לא תחונם".
|
|