בתשובה לירדן ניר, 06/08/03 22:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם זה לא ברור מספיק: העובדה ששאיבת יתר תהרוס את מקור המיים (ואת מקור ההכנסה של זה ששואב מיים) לא נעלמת משואב המיים ולכן שאיבת יתר היא מהלך לא הגיוני בשבילו ולא בשביל המתחרים שלו. הנזק לטווח הארוך גדול מהיתרון החטוף. לשואבי המיים יש אינטרס ברור להגיע להסכם ביניהם. יתר על כן, סביר להניח ששואב המיים ישאף לקבל זכיון בלעדי על השאיבה באותו שטח מבעל הקרקע או לצאת במיזם במשותף עם שואבי מיים אחרים. באשר ליער, זה יותר פשוט (משום שגבולות היער ברורים, וגבולות האקוויפר פחות) כורת העצים מקבל זיכיון על פיסת אדמה מסויימת או שהוא הבעלים שלה, מאותו רגע לא יכול אף אחד לכרות עצים באותו מקום והכורת יכול לקיים את ה"סבב" של כריתה ונטיעה ללא בעיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה "הנזק לטווח הארוך גדול מהיתרון החטוף" => "לשואבי המיים יש אינטרס ברור להגיע להסכם ביניהם"? ואם הנזק לטווח ארוך הוא ל50 שנה? אני רוצה רווח עכשיו, בימי חיי. או במילותיו של גראוצ'ו מרקס: why should I do anything for posterity? what has posterity ever done for me? וגם אם בטווח הארוך זה 5 שנים, ולא 50, אתה מתעלם מכך שאת חברות השאיבה מנהלים בני אדם. בהחלט ייתכן שבתור אדם אני אבחר בלהרוויח 10 מיליון עכשיו, ולא מיליון לשנה במשך 20 שנה. וראה את זוכי הלוטו שבוחרים כך אם אתה לא מאמין לי.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות במקרה הספציפי שאנחנו דנים עליו זה לא ממש הגיוני. ברגע שהבאר ממומלחת (וזה תהליך מהיר למיטב ידיעתי) הבאר הרוסה (לנצח?) והשואב מפסיד את ההשקעה שלו בתשתית. היחס בין הרווח המיידי להפסד בטווח הארוך הוא פשוט לא מספיק גדול כדי להוות תמריץ אמיתי. בהנחה שהקו האדום הוא ברמה של 30% (שזה מאוד מאוד נדיב) אם תשאב עוד 30% מהרגיל ותהרוס את הפוטנציאל של הבאר, הרווחת ארבע חודשים במכה. אבל מה תעשה אחר כך? ומה יגידו הלקוחות שלך? בעלי האדמה? בשוליים צרים יותר (קפיטליסט, לא?) הרווח הוא הרבה יותר קטן כמובן. ניסית להדגים את "כשלון הקפיטליזם בניהול משאבים מתכלים" אבל שכחת שכל המשאבים הם משאבים מתכלים. מכונות במפעל למשל - אם תפעיל אותן יותר מדי זמן בכל יום הם יהרסו או יתקלקלו. בהכרח אתה חייב לווסת את הייצור כך שלא יגרם נזק לטווח הארוך. מעניין לציין שבוויכוחים דומים שהיו לי תמיד הוקדש זמן לא פרופורציונלי לדיון באיזה "כשל שוק" תיאורתי שמוביל לתוצאות קטסטרופליות (ולעולם ללא דוגמאות קונקרטיות). לקטסטרופות של הגישה ההפוכה כמעט ולא מוקדש זמן או מחשבה, למרות ריבוי הדוגמאות הקונקרטיות (ומצב המיים בניהול ממשלתי הוא דוגמא נהדרת) ולמרות הניגוד הברור בין רגולציה, מונופלין ממשלתי וחירויות הפרט (שהם הסיבה לקיום המדינה). העובדה שניהול משאב מסויים נתון בידי גוף אחד מגדילה את הסיכוי שטעויות אנוש יגרמו לקטסטרופה. נניח שהמדינה קובעת תקן על פיו קובעים כמה מותר לשאוב מכל באר, מאחר והמדינה היא זאת ששואבת, תקן שגוי עשוי לגרום להרוס כל הבארות (מאחר וכולן באותו תקן) במצב בו השאיבה מנוהלת על ידי כמה גופים עצמאיים ייתכן שבאר אחת תהרס אבל הנזק יהיה מקומי ולא גלובלי. הריכוזיות משמעה גם שהאחריות נתונה בידי קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים שעשויים להיות מאוד הגונים וישרים אבל יכולים להיות גם אווילים משרישים ונוכלים. גם האנשים ההגונים עשויים להיות נתונים ללחץ פוליטי עצום שישבש את יכולת ההחלטה שלהם (הם עשויים לוותר למשל בנושא אחד כדי לקבל משהו בנושא אחר (בראון-חברון?)) אמרתי "עשויים להיות נתונים". טעות. "יהיו נתונים". השוק מחולק לשתי קבוצות. שואבי המיים וצרכני המיים. שואבי המיים יש אחד (הממשלה) צרכני המיים יש שתי קבוצות, כלל האזרחים, והחקלאים (ואולי גם התעשיינים). מסיבות ברורות החקלאים יכולים להתאגד ולהקים לובי פוליטי (משום שזה נושא מרכזי על סדר יומם) ואילו שאר האזרחים לא. משום כך, הגוף הפוליטי היחידי שישאף לקבל את "משרד המיים" או להשפיע עליו באיזו צורה (ישיבה בוועדות וכו) הם אנשי הלובי החקלאי. מכאן הדרך מאוד קלה להקלות נרחבות לחקלאים על חשבונינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בסדר, אז במקרה של בארות המים זה לא הגיוני, אבל במקרים אחרים (נאמר, הגדלת החור באוזון) - דווקא כן. החור באוזון, אגב, זו דוגמא מצויינת - מה אכפת לי, בתור יצרן מזגנים אמריקאי, אם בגלל שאני אייצר מזגנים מסוג מסויים שעור סרטן העור באוסטרליה יעלה? אני רוצה שתראה לי שוק חופשי בו הייתה נוצרת מעצמה הפסקת השימוש ב CFC. ב. החצי השני של תגובתך לא רלוונטי - כולם (ירדן, הנבוך ואנוכי) כאן מסכימים איתך שריכוזיות *יכולה* להיות דבר מזיק, אתה לא צריך לטרוח בהוכחה של זה. אתה כאן בעמדה ה"מגינה" - אתה טוען שאין צורך ב*שום* רגולציה, בעוד אנחנו טוענים שיש אינטרסים ששוק חופשי טהור לא יכול לטפל בהם, וצריך מידה *מסויימת* של רגולציה. בפרט, אם להכליל את דוגמא מא., הטענה היא ששוק חופשי לא מסוגל ל"להתעלות" מעל שיקולי מקום וזמן. אם אני יכול להרוויח המון עכשיו, במחיר נזק גדול במקום אחר או בזמן רחוק, ללא רגולציה - אני אעשה את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בהחלט יייתכן שכן למרות שבמקרה האוזון, התעשיה עברה לתחליפים מהר יחסית ולא היה צורך בהפעלת כוח כפיה עליה, הסיבה העקרית היא שהיה לחץ גדול של דעת קהל וסיכוי לרווח טוב עם מציאת תחליפים שכן אז, למשל, ניתן לסמן את המוצר כ"ידידותי לאוזון". ב. הבעיה שאני רואה עם הגישה שלך ושל האחרים היא לא בכך שאני חושב שאסור שתהיה רגולציה *בכל מחיר* אלא שנראה שאינכם מכירים בכך שלרגולציה יש *תמיד* מחיר של פגיעה בחירות האזרחים ולכן היא צריכה להיות מופעלת רק במקרים מאוד קיצוניים ונדירים. לא כל בעיה חברתית או כלכלית צריכה או יכולה להיות פתורה על ידי רגולציה, בדיוק כמו שכימוטרפיה לא תעזור לך נגד הצטננות. זו "תרופה" מאוד מסוכנת ויש להזהר מאוד בשימוש בה. הדרך היחידה להבטיח את חרותינו היא לגלות גישה בסיסית *עויינת* לרגולציה כדי להבטיח שהיא תופעל *רק* במקרים שבהם מוכח שהיא אכן עדיפה. המצב כיום שונה: לערכתי, כיום בישראל, 80% לפחות מפעילויות הממשלה הן לא נחוצות ומזיקות (כולל מוות שנגרם לאזרחים). במדינה כמו ישראל ישנו לחץ מתמיד מצד גורמים אינטרסנטיים (או תמימים) להגדיל עוד ועוד את מעורבות הממשלה תוך התעלמות מוחלטת מהנזקים העצומים שזו גורמת לנו. מה שאנחנו באמת צריכים זה לא עוד מאותו דבר אלא פחות, הרבה הרבה פחות... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |