בתשובה לגיל לדרמן, 27/07/03 1:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין לך מושג כמה אני מסכימה עם מה שכתבת, (הרבה ממנו). כדי לדון בתכנים החיוביים של הרב כהנא, כפי שהתבטאו בעקר בספר ''אור הרעיון'' ועוד, צריך מאמר(ים) אחרים. במצע שלו לכנסת יש התייחסויות רבות אל הדרך בה צריכה להתנהל מדינתו של העם היהודי מכל מיני בחינות. גם לפי משנתו של הרב כהנא היחס לערבים הוא רק מקרה מבחן, הבודק האם אנו יהודים, או חיקוי לא ממש מוצלח של תרבות המערב, המנסים להיות יותר נוצרים מהאפיפיור (כמשל). הערבים המצויים כאן והנלחמים נגדנו על הארץ הזאת, לא נותנים לנו להשאר במצב של חוסר בהירות לגבי היחס שלנו לעצם היותנו יהודים. זו היא אולי המציאות שתכריח אותנו להביט ביהדותנו בעיניים, ולבחור באופן אמיץ להיות (יהודים), או לא להיות (כאן בכלל, כלומר לא לקחת את זכויות הירושה של העם היהודי). הסכסוך עם העולם הערבי לא נותן לנו את האופציה של לחיות כאן סתם, כי נולדנו כאן. אני חושבת דווקא שהרב כהנא הגיע מוקדם מידי. אולי היה צריך אותו כדי שמישהו יספר על הדרך אותה צריך לעבור עוד לפני שאנו מדמיינים אותה, כדי שכשנגיע לכך יהיה לנו איזה מושג מה לעשות עם זה. דווקא הקטע עם חילוניים שידאגו ליהדותה של המדינה לא נראה לי מופרך מבחינה מוסרית, משום שאני לא חושבת שצריך להיות שומר קלה כחמורה, כדי להרגיש שייכות עמוקה לעם היהודי וכדי ששייכות זאת תהיה בעלת ערך גדול בעיני האדם. ללא ספק, זה אינו המצב האידאלי בעיני, אולם מציאות כזאת (שקיימת גם עכשיו במידה רבה) מבררת באופן אמיתי שיש קשר מהותי בין היהודים שלא על בסיס שיטחי של מנהגים משותפים או שפה משותפת וכו' ישעיהו ליבוביץ היה לדעתי אדם שרצה את האידאל הגדול - מדינה יהודית הלכתית עכשיו, וכיון שזה לא היה נראה אפשרי הוא התייאש. נראה לי שהוא היה רציונליסטי מכדי לקבל את האפשרות שהיצירה מחדש של העם היהודי בארץ ישראל היא תהליך מורכב וכולל הרבה תהליכים של בירור תוך ההתמודדות עם הקשיים מבית ומחוץ. אני לעומת זאת, חושבת שדווקא ההתמודדויות שלנו עם המתחים בינינו ועם האויבים מחוץ מאפשרים את היצירה של העם היהודי מחדש, כעם המודע לעצמו ותפקידו בהקשר העולמי והמקומי. זו דרך ארוכה ומפותלת, והרב כהנא חשב שאולי יש דרכים לעשות את ''קפיצת הדרך'', לפי מדרש חז''ל על ''בעיתה אחישנה''. (אם אתה לא מכיר תשאל, השעה מאוחרת מכדי לפרט). אגב, אני הרבה יותר אופטימית ממך, לגבי העתיד של הזהות המשותפת שלנו. השימוש במונח גזע עליון אינו מוכר במקורות היהדות לא השתמשתי בו ותפסיק כבר עם גודווין הזה. עיצוב זהות משותפת על פני שטח משותף מאוד לא אופייני לעם היהודי... לא נראה לי גם שהערבים ישמחו לקחת חלק בכך תוך מחיקת זהותם הלאומית הערבית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תראי, אני יכול לדון בנושאים הללו עד גבול מסוים - אני אינני אדם דתי והחוויה האמונית זרה לי. כמו כל אדם שמוכן להקדיש לכך את הזמן אני יכול להבין את הגיונה הפנימי, ולעיתים קרובות אף לזהות צביעות דתית מול דבקות אמיתית, אבל זה בערך המירב. משעה שהבהרתי את מעמדי, נראה לי (ולעצם דיוננו גם ליבוביץ' חשב כך, אם כי זה לא אומר הרבה) שהיהדות כעבודת האל היא איננה זהות אשר נבנית באש ובחרב, כמו שבטי ברברים לוחמים השוטפים את אירופה או את ערבות אסיה בהיסטוריה העתיקה. לא שההלכה היהודית איננה מכירה במקומה של המלחמה כחלק מהחוויה האנושית - אולם זו איננה חוויה מעצבת של עם. העם היהודי קם והתהווה (מבחינת המיתוס הדתי כמובן, לא מבחינה היסטורית) לא ביציאת מצרים ולא בכיבוש ארץ ישראל - אלא דווקא מעמד הר סיני הוא החוויה המעצבת והיוצרת שלו. קבלת עול התורה והברית עם אלוהי ישראל, ולא הקטל בגויים. אין לי ספק כי העמדת אויב משותף שניתן לשנוא אותו וליבוי סכסוך תמידי וקיומי משמש כחוויה מעצבת זהות. זה עבד פעמים רבות בהיסטוריה, ובני הארץ הזו הם בני אדם ככולם. אפעס, לא נראה לי כי את הזהות היהודית האמונית ניתן ליצור כך, אלא לכל היותר תחליף עגום ומזויף, נחות בעליל. אנו יוצרים זהות של מוצב קדמי אמריקאי אשר מייבא מקדונלדס ומסוקי אפאצ'י במחירים מוזלים, והקדושים והנביאים של העם המחודש מגיעים עם פלאפלים בילט-אין על הכתפיים. בקיצור - זו נשמעת דרך קלה מדי, אכן מעין ''קפיצת דרך'' (לא המונח ה''טכני'', אותו אינני מכיר) אשר יוצרת זהות מהחומרים הזולים ביותר - חדוות קרב ותאוות נקמה, פחד קמאי ואכזריות מתפרצת ודורסת, גבורה פיזית (אשר כדבריו הנכונים של ליבוביץ' - התגלתה בכל האומות ובכל הזמנים, מן הלגיון הרומאי ועד פלוגות ה ס.ס) ושנאת הזר והשונה. אכן, הדרך היחידה להתגבר על שנאת החרדים המוזרים והלבושים בשחור (אשר עולה בהרבה על ליטרת השנאה אותה הם קונים לעצמם בזכות) היא לשנוא עוד יותר אויב אחר ושונה עוד יותר. לסיכום, אני מסכים כי משנתו של כהנא אכן מגלמת את הפוטנציאל ליצירת זהות חדשה ועם חדש בארץ ישראל. אולם הזהות הזו נחותה מבחינה אמונית ואולי אף גרוע מכך - חסרת כל חשיבות מבחינה דתית. אין כל חשיבות לנצחונות מפוארים של אומת כופרים, וכלל לא חשוב מה גזעו של הכופר השולט מבחינה צבאית על אדמת ארץ ישראל. אם כבר, שלטון ''יהודי חילוני'' (אוקסימורון מבחינה הלכתית) מהווה חילול שם שמיים גדול יותר. ואם לחילופין איננו עוסקים בנושא מבחינה אמונית, אזי משנתו של כהנא נראית לי עגומה עוד יותר. כבר פשוט יותר להכריז כי ביצה קשה יש לקלף מהצד הקטן, וכל הפוצח במלאכה מצידה הגדול אויב הוא, ודמו מותר. גם זו זהות. אולם באשר לי, אני מעדיף לשמור על חברי הערבים הרוצים לבנות כאן מקום אשר ראוי לחיות בו, ולהשאיר לכהנא את הביצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שמבחינת הרבה יהודים דתיים מדינה ע''פ כהנא לא תהייה לא דמוקרטית ולא יהודית במובן העמוק של המילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרב כהנא לא נבנה באש ובחרב ולא פעל מעולם כמו שבטי הברברים וכו'. למה אתה חושב כך? החוויה המעצבת של עם ישראל, לדעת הרב כהנא היא "קבלת עול מלכות שמים". כלומר ההכפפה של האדם ברמה הפרטית, והעם ברמה הלאומית לקבלת רצון ה'. (זה מתאים מאוד למה שאתה אומר לגבי קבלת התורה). הרבה מהספרים שלו והפירושים שלו על התורה מסתובבים סביב הציר הזה. היחס שלו לערבים נבע מכך שהם אויבים הקוראים תגר על שלטון העם היהודי בארץ ישראל, ולא מכוחנות לשמה. דרכו מגובה לחלוטין מבחינה הלכתית, ויתרה מזאת היא *נובעת* מהדרישה ההלכתית, כאשר הוא, מעז להסיר מעליו את אימת ה"מה יגידו" המשתקת פוסקי הלכה ורבנים רבים. בכך שמדינת ישראל לא מסוגלת להתייחס לאוייב של שלה כאוייב, הוא ראה את כפיפות הקומה הנפשי של עם ישראל היושב בציון, בפני ה"פריץ" הגוי, ובעקר כפיפות כלפי ערכיו המוסריים. הוא חינך את אנשיו לפי המשפט "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (שנאמר על רציעת אזנו של עבד עברי ברוצה להשאר בעבדותו). המלחמה שהוא מוכן לנהל עם הערבים המתנגדים לשלטון העם היהודי על ארץ ישראל, היא יהודית מאוד, ומוגדרת בהלכה כ"מלחמת מצווה", ואינה "מעצבת זהות" מבחינתו. הבעיה העקרית בתוך העם היהודי היא "ההתייונות" בלשונו- הכפיפות לערכים מוסריים זרים לרוח היהדות. הוא תפס את המאבק בערבים כמקרה מבחן, ולא כתוכן. כך שכל הניתוח שלך לעיל מוטעה מיסודו, ובנוי על דעות קדומות, ועל העטיפה בה ניסתה הציבוריות הישראלית לעטוף את הרב כהנא, על מנת למנוע ממנה את הצורך להתמודד עם הבעיה האמיתית שהוא הציב בפניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובתך נראית לי כללית למדי, וכאילו איננה נוגעת כלל להודעה המקורית שלך (שתי הודעות למעלה בפתיל הנוכחי) עליה עניתי. אני אסביר בדיוק מהיכן בדבריך נובע הניתוח שלי (אולי המוטעה מיסודו) : את דיברת על מציאות אשר תכריח אותנו "להביט בעיניים" ביהדותנו ולבחור "באופן אמיץ" להיות יהודים או "לא להיות בכלל". פסקה אחת אחר כך את מספרת על המציאות הנוכחית - שגם אם איננה אידיאלית, היא מבררת (?) "באופן אמיתי שיש קשר מהותי בין היהודים שלא על בסיס מנהגים או שפה". לבסוף, כתבת כי את חושבת כי דווקא ההתמודדיות שלנו עם מתחים מבפנים "ואוייבים מבחוץ" מאפשרים את היצירה של עם יהודי חדש, המודע לעצמו ולתפקידו בהקשר העולמי והמקומי. אי אפשר שלא להבחין בעובדה כי להלכה היהודית אין דבר וחצי דבר עם כל הטענות הללו (הנכונות מיסודן, אינני מכחיש זאת). כל קבוצת אנשים הנלחמת באויב משותף יכולה לפתח זהות כלשהיא, ואולי אף יגלו "קשר מהותי ביניהם שלא על בסיס מנהגים או שפה". הקשר הזה אכן קיים בין יהודים במדינת ישראל - כולם נמצאים או נגררים בעל כורחם למאבק לאומי עם מליוני פלסתינים הנמצאים תחת הכיבוש הישראלי, ועם מדינות ערב. זהו אכן קשר מהותי בין אנשים, אולם אני אינני מבין מה עניין ההלכה לכאן. הרבה אומות תחת מצור גילו לכידות וכוח עמידה. אני מניח שהבליץ על לונדון גם הוא עזר לזהות הבריטית המתחדשת, ובאופן מסוים חינך אזרחים טובים ללאום הבריטי. מספרים כי השחורים בארה"ב הרגישו יותר "אמריקאים" לאחר מלחמת וויאטנאם. השאלה הקריטית היא, האם לא הבחין הרב כהנא כי העילה למלחמתו הולכת ונשמטת מידיו? ואם כן, מה עשה בנידון, או מה תיכנן לעשות? אולי הרב כהנא היה יהודי אמוני בכל רמ"ח אבריו, אולם הוא ניסה להוביל פרוגרמה מדינית לעם היהודי, ולא לרב כהנא כאזרח פרטי. מה עוזרים מבחנים לכיתה של תלמידים אשר מבריזים מדי יום ביומו לחוף הים? קרי, מה עוזרים מבחני זהות לאנשים ההופכים חילונים יותר מיום ליום? למדינה המנוהלת ע"י כופרים? הרי מה שחשוב זו הזהות ההולכת ונעלמת, ולא המבחן אשר מציג אותה לראווה. אם אין זהות, אין גם מה להציג. ואם לחילופין את חושבת (ואולי גם כהנא עצמו) כי המבחן הזה מסוגל לעצב מחדש את הזהות ההולכת ונעלמת, חזרי וקראי את הודעתי הקודמת - אכן אין ספק כי הדבר ייתכן, אלא שהזהות הנוצרת כך איננה יהדות כקבלת עול מלכות שמיים, אלא ספרטה שלוחמיה עברו ברית מילה. ועל זאת עדיין לא קיבלתי תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציטוטים שהבאת נאמרו כאשר הכוונה היא שעומדות בפנינו שתי אפשרויות: להתנהג כיהודים (לפי ערכי המוסר היהודיים הבאים לידי ביטוי בהלכה, במקרה המבחן הנ"ל: לגבי היחס לגוי, לאוייב, ולריבונותנו על ארץ ישראל) ולשרוד כמדינה יהודית, או להחליט שאנו מעדיפים את ערכי המוסר המערביים ליברליים, שתוך זמן לא רב יביאו לפחות לאובדן אופיה היהודי של המדינה. זה נראה לי קשור להלכה, ולכפיפות שלנו אליה יחסית לכפיפות לערכים זרים. המציאות של המלחמה עם הערבים מכריחה אותנו להתמודד ולהחליט מה חשוב לנו, ולא מגדירה את זהותנו מאפס. האם הסברתי את עצמי טוב יותר? הקשר שיש בין היהודים, שלא על בסיס שפה או מנהגים התברר לא בגלל האוייב המשותף, אלא לפני כן, בעצם העליה לארץ של אנשים שאין להם אחד עם השני ולא כלום, חוץ מהעובדה שהם שייכים ללאום היהודי. היצירה המחודשת של העם בישראל מתרחשת לא רק בגלל המלחמה באוייב החיצוני, אלא בעקר בגלל העובדה שאלפיים שנה לא הבאנו לידי ביטוי מעשי את הפן הלאומי של היהדות. האתגרים הנצבים בפנינו, כולל המאבק הלאומי שלנו עם אוייבים מבחוץ (שזהו פן חשוב מאוד בכל קיום לאומי עצמאי- כלומר - הרי האפשרות של מאבק לאומי זה חלק מעיסקת החבילה של העצמאות הלאומית), הם התמריצים להתגלות מחדש של הצדדים הלאומיים ביהדות, כלומר בהלכה היהודית. לגבי השאלה שלך האם הרב כהנא לא חש שהעילה למלחמתו הולכת ונשמטת מידו . ובכן לא. א. משום שהאמין בכך שרוב העם יבחר בזהותו היהודית. מה שהיה יכול להיות נכון, אילולי פסלו אותו מלהתמודד. ב. כל העניין ה"מלחמתי" היה פרקציה קטנה במשנתו ובגישתו לחיים כפי שניתן ללמוד מכלל הספרים שכתב. (כאן במאמר, סיכמתי בעיקר את הספר ל"שיכים בעיניכם" שמתייחס לבעיה הזאת מסיבות ברורות. אולם לרב כהנא היה סדר יום הרבה יותר רחב מזה). אם הוא היה מגיע למצב בו הוא היה יכול להשפיע על סדר היום של המדינה הרי היחס לערבים היה רק חלק מכך. (מזה כנראה התאכזב יהונתן אורן, שלא התייחסתי לכל המכלול אולם אם הייתי מתייחס למכלול, זה היה נראה כמו התחמקות מלדון בבעיה הערבית במשנתו, ואם הייתי עושה גם את זה וגם את זה, זה היה ארוך מידי מידי מידי, לעומת עכשיו שזה רק ארוך מידי.) אפשר לומר שכאדם מאמין ובעל יכולת ניתוח גדולה הוא ראה את המציאות בצורה הרבה יותר מורכבת מאשר רק את פני השטח. הוא לא התייאש מהעם הזה (לפחות רוב הזמן הוא היה אופטימי לגביו). חוץ מזה נראה לי שהמחשבה ש"העילה הולכת ונשמטת" אינה נכונה במציאות. עובדה היא שעל אף שעברו יותר משתים עשרה שנה מאז שהוא נרצח, עדיין דעותיו מהוות גורם משמעותי בפוליטיקה הישראלית, אישיותו ודרכו שמוכרים לרבים (שאינם שייכים לאחוסלי"ם..) זוכות ליותר הסכמה והזדהות עם הזמן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |