בתשובה לאסתי, 21/07/03 19:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התנצלות מראש - אני מבין שההיסטוריה של ליאונרדו אינה ממש ענין חשוב ועקרוני בויכוח המתנהל כאן, אבל את פתחת לי את הדלת באמרך '' הורידו את ליאונרדו לרמה נמוכה, שהאיש לא באמת שייך אליה''. מה שרציתי להעיר הוא שעיסוק מאוד מרכזי ומכריע בפרנסתו של ליאונרדו היה ארגון עיצוב בימוי והפקה של תהלוכות חג (משהו כמו העדלידע, המרדי-גרא ופסטיבל יום האהבה) שאירגנו שליטי איטליה להמונים. והוא מרבה להתלונן על הזמן שנגזל מעיסוקיו היותר נעלים. דוקא לאלכימיה הוא התיחס מאוד ברצינות ואף כתב חלק מעבודותיו (''קודקס מדיצ'י'') בכתב ראי כדי להגן על סודותיו. בענין השיר, אני עם טלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הטלתי ספק בנכונות עניין האלכימיה. וזה בדיוק העניין- במאה השש עשרה אלכימיה אכן היתה עניין רציני, שראוי למישהו כמו ליאונרדו. לכן נסיון הנמכה שלו דרך העיסוק שלו באלכימיה הוא פשוט לא נכון. ולא משכנע אותי ש"ככה הבחורה שכותבת עליו תופסת אותו", כדברי טלי. יענו- "הא-הא, הליאונרדו האהבל הזה, כמה חכם ככה טיפש, כי הוא האמין באלכימיה, ואני הקטנה- לא" ? אוי, זה רע. יותר רע מאיך שזה נראה לי מקודם. כי יש פה הסתמכות על כך שהקורא יבין ויידע שאלכימיה היתה בעצם מכובדת, כך שהבחורה שכותבת "תראו כמה אני חכמה והוא טיפש", היא בעצם מטומטמת גמורה אם היא באמת תופסת אותו ככה. אבל בעצם, אם כל זה מתוכנן על ידה מראש, אז היא לא מטומטמת בכלל... בקיצור, אם זו כוונת השיר, אז יש פה יותר מדי הפוך על הפוך, ו -שוב- לדעתי זה פשוט לא עובד. ובעניין ארגון התהלוכות- זה לא חדש שהאמנים בדורות קודמים נאלצו להרוויח את לחמם כמיטב יכולתם, כולל עבודות לפי הזמנה לציבור, או לפטרון עשיר. וכמו שהיצירות שבאך נאלץ להנפיק שבוע בשבוע לכנסיה שלו הן נכסי צאן ברזל עד היום, וכמו שדוסטוייבסקי כתב לפרנסתו בעיתון, ובהמשכים, ועם כמה שיותר מלים, כי שלמו לו לפי המלה- ומה שיצא זה החטא ועונשו, אני מניחה שגם תפאורות החג של ליאונרדו היו משהו שאיש לא היה מזלזל בהן אילו שרדו. וגם בזה אין משום הנמכה כלשהי שלו, ממש ממש לא. [בעיניי- אפילו ההפך]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שלדוברת בשיר לא אכפת איך אלכימיה נתפסה אז, כי כל מה שאכפת לה זה רק היא עצמה ורק עכשיו. היום אלכימיה היא מגוחכת, די לה המידע הזה. היא שופטת, ולא בצדק, את לאונרדו בכלים של היום. זוהי תפיסת עולם מצומצמת וצרת אופקים. (של הדמות שיצרה נועה, לא של נועה עצמה, שאינה עומדת כאן לשיפוט). היתרון שמנסה הדוברת להציג על פני לאונרדו הוא שהיא מודעת למגבלות של עצמה. שוב, אין לה שום עניין באמת ההיסטורית לשם כך. מבחינתה כלי השיפוט היחידים הם הכלים הקיימים כיום, ובכלים של היום, הוא ניסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה, בעוד היא מודעת למגבלותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראי את תגובתי מלפני רגע, שנוגעת בעניין זה ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה את יודעת שהדמות שבשיר היא לא נועה עצמה? הרי נועה היא בחורה בת עשרים ומשהו, וגם הדמות שבשיר היא בחורה בת עשרים ומשהו.. אני לא רואה איך אפשר לדעת שמדובר פה בדמות פיקטיבית דווקא. ובמקרה של השיר הזה, חשוב מאוד לדעת מי זו שמדברת, מי זו שתופסת כל כך לא נכון את מקום האלכימיה בחיי ליאונרדו, וממשיכה ובונה בניין שלם על היסוד הרעוע הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת אם הדוברת בשיר היא נועה או לא. אבל כעיקרון, אני חושבת שלא נכון להניח שהדובר בשיר והמשורר אחד הם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי נועה הגדירה את היצירה כשיר, לא כיומן. אנחנו לא אמורים לשפוט את היצירה על פי ההתאמה שלה לביוגרפיה של נועה, אלא על פי עמידתה בפני עצמה. נועה לצורך העניין יכולה להיות גם זקן בן שמונים. כשרוני סומק כותב ב"נקמת הילד המגמגם" (http://www.snunit.k12.il/shireshet/roni23.html): "היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי בפה,..." האם זה בהכרח אומר שרוני סומק הילד היה ילד מגמגם? שבהכרח אהב את הילדה שישבה לידו בכיתה, כפי שכתוב בהמשך השיר? משה אופיר ב"ללכת יומם ולילה" כותב על יום אחד בחייו של משורר בשם משה אופיר. אבל משה אופיר הדובר בסיפור ומשה אופיר הסופר אינם אותה דמות; והסיפור, למרות נקודות השקה רבות עם הביוגרפיה של אופיר, אינו סיפור חייו של אופיר. ואי הדיוק ההיסטורי לא מפחית מאיכותה של היצירה, פשוט משום שמראש לא אמור להיות דיוק היסטורי כזה, לפחות כל עוד לא כתוב: "ללכת יומם ולילה, משה אופיר, אוטוביוגרפיה". הקושי אכן מתעורר כאשר אנשים כותבים על דברים קרובים לליבם, לחייהם, לחוויות שעברו. אבל יצירה שלא מוגדרת כאוטוביוגרפיה עושה לדעתי הגדרתית הבחנה בין הדובר לבין היוצר. השיר של נועה מעביר מסר. אפשר להתווכח מהו המסר. אפשר לטעון שהשיר לא אפקטיבי. אבל הפער בינו לבין חייה של נועה לא אמור לשחק תפקיד, משום שמראש אמור להיות פער כזה. וסתם לסיום: אני / מאיה בז'רנו http://207.232.9.131/tochniyot_limudim/shira/sh_30.h... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, סומק טרח לציין כמה פעמים שהוא הילד הזה, אם אמצעי יחצנות ואם לא. ובד''כ הדובר בשיריו של סומק הוא סומק עצמו, וזה די מספיק כדי להבין את שירתו. כל העניין שזה לא חושב כל כך. מה שחשוב כמו שצוין אלף פעמים קודם זה מבחן התוצאה. מצטער, אם אין לי מה להוסיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את השיר ככה: ליאונרדו הוא לאו דווקא ליאונרדו המקורי, לא זה מהאיור של גורודין. הוא אבטיפוס לאיש אקדמיה בן זמננו. הדוברת היא סטודנטית פריכה שהזדיינה עם המרצה שלה. היא שחקה אותה סטייל היא זהב טהור בעזרת אוסף מניירות. היא חשבה שאולי הקשר עם המרצה, אלכימיה של יחסים אישיים, תעשה בה שינוי, והיא תהפוך באמת לזהב. אולי הייתה ביחסים האלו הבטחה מסוימת של המרצה שהשינוי הזה יגיע, אבל לא, היא נשארה פריכה. לאחר מעשה היא טוענת שמתחילה שינוי אלכימי כזה לא היה אפשרי, שיש מתכות שלא משתנות, אבל ברור שיש כאן אכזבה. למה אכזבה אם היא ידעה מראש שהאלכימיה הזאת לא אפשרית? היא מאשימה את המרצה שיש לו מניירות, ובאמת אולי הוא השתמש בהן בשביל לפתות אותה? ואולי אחרי שהיא התפכחה מהאשליה היא מגלה שהוא מנייריסט בדיוק כמוה, ולכן היא מתלוננת, היא נפלה בפח שהיא בדרך כלל מפילה בו. כך או כך אלכימיה זה לא דבר שעובד - מרצים מתנשאים נשארים מרצים מתנשאים אפילו הם הם מזדיינים עם סטודנטיות, ופריכה נשארת פריכה, אפילו אם היא סטודנטית שכותבת שירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ההסבר הזה עושה טוב לשיר, מוריד אותו קצת לאדמה. אנטי-תזה ל''לחנך את ריטה''. בעיני (למרות ההסבר של טלי) ההיתלות באילנות גבוהים מדי היא שמזיקה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גורדין, אם יורשה לי, לא גורודין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי שההנמכה של לאונרדו בהקשר של אלכימיה היא דרך רצונו ''לעשות קופה'' ולא דרך החסר רצינות של האלכימיה. וכך זה דוקא נראה לי נכון עובדתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי שההנמכה היא דרך זה שהעיסוק באלכימיה מראה לנו שהוא נאיבי ומחורפן. וזה בניגוד אליה- שאיננה תמימה כמוהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אומרת במפורש: הגאון הזה פשוט רצה לעשות קופה וללכת. כמו כולנו. ואכן רוב האלכימאים עסקו בכך מתוך רצון להתעשר, אם כי לחלקם (ואני מניח שבעיקר ללאונרדו) בודאי היה גם ענין מדעי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הנקודה הזאת לא נראית לי מספיק חשובה להמשיך להתווכח עליה. בטח לא עכשיו, אחרי יום ארוך ומייגע. אז- ניפרד כידידים? :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר נופל לא על הזוטות שאת מעלה כאן, אלא על פגם לוגי. "כִּי אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת יוֹתֵר טוֹב מִלֵּאוֹנַרְדוֹ זֶה שֶׁיֵּשׁ מַתָּכוֹת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִקְרֶה אָבוּד." כל האלכימאים ידעו את *זה*. הם חיפשו מתכת אחת, או אחדות, שלא יהיו כאלה, אבל הם מעולם לא הניחו שאת *כל* המתכות ניתן להתמיר לזהב. אי לכך נועה א. נכשלת בתיזה המרכזית שלה, שהיא יודעת משהו טוב יותר מליאונרדו, וכל השיר קורס אל החור השחור1 שנוצר. מ.ש.ל. _______________ 1- לא, אין כאן רמז ליצירתה האחרת שנדונה לאחרונה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא טוענת שלאונרדו לא ידע זאת,אלא שבנקודה הזו היא מבינה יותר ממנו אפילו,כי היא לא רק האלכימאי,אלא גם המתכת הלא אצילה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |