 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באמצע שנות השמונים היה למעריב מוסף בשם ''יעקב'' שכותרת המשנה שלו הייתה ''המגזין שעוקב אחריך''. היה בו גם קומיקס משעשע בשם ''מפלץ הכינרת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופרסומת של לימור בתחילת המאה בה היא שואלת "אתה עוקב אחרי?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, מוסף משובח... התגובה שלך היא האזכור היחיד שמצאתי למוסף באינטרנט. ספציפית, אני מחפש מזה זמן מה סיפור בהמשכים שנכתב ע"י דוד (?) בש, שכותרתו "גש אלי חניך תורן" ומספר את חוויותיו של טירון חי"ר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר את הסיפור הזה! זכרתי משום מה שהוא התפרסם דווקא במוסף (השוביניסטי להחריד, במבט מהיום) "גבר לעניין", אבל בחיפוש ב-jpress אני לא מוצא אותו עכשיו שם. נדמה לי ש"יעקב" היה המוסף שהחליף את "גבר לעניין" במעריב בימי שני, אבל ארכיון מעריב שב-jpress מגיע רק עד סוף 1987, שאז עדיין הופיע "גבר לעניין". ביקור קצר בבית אריאלה יכול לפתור את המסתורין. בכל אופן, נראה לי שעכשיו כבר מותר לגלות שהיחידה הסודית שהטירון התגייס אליה היא "מורן". אם אני זוכר נכון, הפרק הראשון של הסיפור נסוב סביב עניין של להיות שמאלי או ימני (במובן של היד הדומיננטית, לא פוליטית), דבר שאכן היה רלוונטי לניהוג הטיל של היחידה דאז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שעם מספיק אימון בכלי מסוים שמאלי יכול לשלוט בכלי שתוכנן לימניים (ולהיפך). לפחות למארק קנופלר זה עבד. וגם להנדריקס כמדומני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, מן הסתם, אבל עקומת הלמידה של שמאלי על כלי ימני תהיה בממוצע ארוכה יותר מזו של ימני טבעי, ואני יכול להבין את האחראים על המיון בצה"ל אם הם העדיפו שלא להפנות שמאליים לתפקיד הספציפי הזה. דרך אגב, יש לי חבר ששירת בסדיר תקופה מסוימת ביחידה מובחרת ביותר, וכשמאלי, הוא קיבל (עוד בטירונות, אאז"נ) נשק "ראי", מבחינת המיקום של הנצרה וכו'. לגבי קנופלר - נכון מאד. הנדריקס הוא דוגמא מעניינת: הוא היה שמאלי שניגן תמיד "הפוך", במובן זה שהוא פרט על המיתרים עם יד שמאל ולחץ על צוואר הגיטרה ביד ימין; אבל הוא ידע לנגן מצוין באופן הזה גם על גיטרה שהותאמה לשמאליים (כלומר עם סדר מיתרים הפוך), וגם על גיטרה ימנית רגילה, שהוא פשוט החזיק הפוך (וזה די נדיר). עד היום לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע יש הרבה גיטרות שמאליות, אבל אין אף פסנתר שמאלי, סקסופון שמאלי, וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש: גיטרה היא כלי הרבה פחות שמרני מפסנתר (במיוחד) וסקסופון? אבל אם זה מה שהיה משפיע, ומיקום הידיים בפסנתר משפיע, אז הייתי מצפה למצוא מקלדות שונות לשמאליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השערה שלי: בגיטרה התפקיד של שתי הידיים שונה לחלוטין. אחת פורטת, לעיתים עם מפרט, לעיתים צלילים בודדים ולעיתים אקורדים, ואחת מקצרת את המיתר כדי להגדיר איזה צליל יישמע בזמן הפריטה (העתידית מן הסתם). המנח של הידיים שונה, מהירות התזוזה שלהן שונה, העוצמה ששתיהן מפעילות שונה וכן הלאה. בהפשטה מסוימת, יד שמאל "מניחה את התשתית", אבל יד ימין היא זאת שמנגנת. זאת הפשטה, כי מי שבאמת מנגן יודע שהחלוקה הזאת מאד מטעה, אבל בקירוב ראשון זה תיאור סביר. בפסנתר לעומת זאת, שתי הידיים מנגנות: אולי יד אחת מנגנת מלודיה והשנייה אקורדים, אבל ברמה מסוימת הן עושות "אותו דבר" - מקישות על קלידי הפסנתר ומפיקות מהן צלילים. לכן, גם מי שהיד הימנית שלו דומיננטית פחות, הפרש המאמץ כדי לגשר על הפער בין ביצועי שתי הידיים קטן למדי, ולא מצדיק יצירת חומרה הפוכה. אפשר להרחיב את הטיעון הזה כנראה גם לסקסופון וכו'. __________ התשובה ההיתולית: הרבה יותר קל להפוך גיטרה מלהפוך פסנתר1. 1 והבדיחה המתבקשת: - מה ההבדל בין פיל, פסנתר ומשפחה? - שפסנתר אפשר להפיל, אבל פיל אי אפשר לפסנתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז איך תסביר שגם (כמעט) אין כלי קשת - כינור, צ'לו וכו' - שמאליים? חלוקת התפקידים בין הידיים בכלים האלה היא דומה מאד לזו שבגיטרה. יתרה מזאת - למיטב ידיעתי, בעולם הקלאסי כל נגני הגיטרה הקלאסית מנגנים על גיטרות ימניות. מקרה בוחן מעניין הוא של גיל סמטנה, נגן גיטרה בס ("הפליטים", "מאמי", פורטיס ועוד) שהפך בגיל מאוחר יחסית לקונטרבסיסט. בשונה מאלי מגן או אבישי כהן, שעברו גם הם מסלול דומה, סמטנה הוא שמאלי שניגן במקור על גיטרה בס שמאלית. היות שאין קונטרבס שמאלי, הוא נאלץ ללמוד את הכלי פחות או יותר מההתחלה (כך שמעתי; אני לא מכיר אותו אישית). כתבתי קודם "אין קונטרבס שמאלי", אבל האמת היא שיש, קצת. למיטב ידיעתי, הביקוש לקונטרבסים כאלה הוא כמעט אך ורק מצד בסיסטים חשמליים שמאליים שעברו לקונטרבס, ולא רוצים להתחיל מההתחלה (טכנית, לא מוזיקלית). בעולם הקלאסי הסטנדרטי - שוב, למיטב ידיעתי - כל נגני כלי הקשת מתחילים וממשיכים עם כלים ימניים. זה המקום לציין שבמבט שטחי קונטרבס אולי נראה סימטרי למדי, אבל ה"ימניות" של קונטרבס סטנדרטי מתבטאת לא רק בסדר המיתרים, אלא גם במיקום של שני רכיבים חשובים בתוכו - ה"נשמה" (sound post) ו"קורת הבס" (bass bar). לכן, להסב קונטרבס מימני לשמאלי זה עניין לא טריוויאלי ובד"כ גם מאד יקר. הניחוש הכי טוב שלי לשאלה שהתחילה את הדיון הזה הוא שגיטריסטים/בסיסטים לא-קלאסיים שבוחרים לנגן על כלי שמאלי פשוט לא יודעים שהם היו יכולים לנגן לא פחות טוב על כלי ימני רגיל, אילו היו מתחילים כך. הנדריקס ופול מקרטני אשמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה הייתי פונה לשאלת הביקוש וההיצע. כמה קןנטרבסיסטים יש לדעתך בעולם? וכמה גיטריסטים? הייתי מניח לפחות מאה גיטריסטים על כל קונטרבסיסט. בין השאר, כי גיטרה אפשר ואף מקובל להביא לקומזיץ, גם אם אתה יודע ארבעה אקורדים ואין מאחוריך שנים של נגינה קלאסית. עכשיו, היתרון המספרי הגדול הזה הופך את הקמת פס הייצור לגיטרות שמאליות ליותר כדאי כלכלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא שכתבתי די הרבה על קונטרבס - שהוא אכן כלי לא מי יודע מה פופולרי, בלשון המעטה - סתם בגלל שאני יודע עליו יותר. אבל בעולם הקלאסי, כל (או קרוב מאד מאד לכל) הגיטריסטים, הכנרים, הוויולנים והצ'לנים מנגנים על כלים ימניים בלי להתווכח. ברוקנרול, להבדיל, זה לגיטימי שגיטריסט שמאלי מתחיל יתלבט באיזה כלי לבחור, ואחוז נכבד מהם בוחר בכלי שמאלי. אני מנחש שהיקף המכירות של גיטרות קלאסיות וכלי קשת הוא באותו סדר גודל של מכירות גיטרות חשמליות, כך שלא נראה לי שהכדאיות הכלכלית של הייצור היא העניין. אני עדיין חושב שזה סתם עניין תרבותי: בתרבות הקלאסית (כמעט) אף אחד לא חושב על כלי מיתר שמאלי בתור אופציה, ובתרבות הרוקנרול משום מה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה קצת ערבוב לשוני, כי כיום גיטרות ''קלאסיות'' נמצאות בעיקר אצל נגנים ללא הכשרה מוסיקלית ''קלאסית''. ולכן הייתי מצרף אותן דוקא לצד של החשמליות מבחינת הסטטיסטיקה. וגיטרות שמאליות כאלה לא כל כך קשה למצוא, ביקוש והיצע כמו שאמרתי בתגובה הקודמת. נראה לי שגם אם נסכם את כל כלי המיתר בתזמורות קלאסיות,תגיע לאחוזים בודדים מתפוצת הגיטרות, חשמליות קלאסיות ואקוסטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבוע שעבר סוף סוף הזדמנתי לסביבת בית אריאלה בשעות מתאימות. אז נכנסתי, אבל התאכזבתי לגלות ש"מעריב" המודפס בחדר העיתונות מגיע אחורה רק עד אמצע שנות התשעים, כלומר שוב בדיוק מפספס את הסיפור שבו עסקינן. גיליונות ישנים יותר היו רק במיקרופיש, אבל מיקרופיש יש לי גם באוניברסיטה, אז למחרת הלכתי לספרייה, בדקתי, ואכן איילי צדק: הסיפור בהמשכים "בוא הנה חניך תורן" התפרסם במוסף "יעקב", ולא ב"גבר לעניין". איילי, אם אתה (או מישהו אחר) עדיין מחפש את הסיפור, אז הפרק הראשון שלו התפרסם ביולי 1989 (המוסף עצמו החליף את "גבר לעניין" בימי שני כמה חודשים קודם לכן). זכרתי נכון רק חלקית את העניין של להיות שמאלי או ימני - זה אכן חלק מהסיפור, אבל לא בפרק הראשון אלא בפרק הרביעי או החמישי, כמדומני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לך מותר להקפיץ אחרי שנתיים, לי מותר להקפיץ אחרי 4. היות וארכיון מעריב כבר מקוון וזמין לכל, קראתי את הסדרה מתחילתה ועד סופה (הפתאומי במקצת). כמו הרבה דברים, קצת פחות חזק משחשבתי, אבל בהחלט סדרה מצויינת שלא מוצאים - וגם אז לא מצאו - טובה וחתרנית כמוה בעיתון יומי קונזסיאלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |