בתשובה למאור גרינברג, 17/07/03 0:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין, חלק גדול (באופן מפתיע) מהספרים ברשימה שלך מופיעים גם ברשימה שלי (לא לשנה האחרונה, אבל אולי לעשר השנים האחרונות). את "Franny and Zooey" כבר החזקתי ביד, וברגע האחרון הנחתי חזרה על המדף והחלטתי לדחות את קריאתו למועד בלתי ידוע. האם תוכל לשתף אותי בהתרשמותך מהספר? ועוד נפילה שלי - לא צלחתי את החלק השני של דון קישוט (באנגלית, בתרגום המאתגר של פוטנם). אני עדיין מנסה להביא את עצמי לחזור אליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני יכול לרגע להרפות מהחשש לטעות, ולהרשות לעצמי להפריד בין ספרים טובים וספרים אהובים, אחד משני הספרים האהובים עלי ביותר הוא "הרימו את קורת הגג, נגרים | סימור: הקדמה" של סאלינג'ר (השני הוא המתבונן של אלברטו מוראביה). אם את מתכוונת לקרוא את פראני וזואי, שגם הוא נפלא, אני חושב שאת צריכה לקרוא קודם את הרימו את קורת הגג. חלק מהדמויות משותפות, אפשר לומר בלי לגרוע מהעוצמה של שני הספרים. בקשר לספר עצמו: כמו שכתבתי פעם, אני לפעמים מעתיק קטעים (הרגל קצת בזוי, אבל לא נורא) או כותב רשמים קצרים בקשר לספרים שאני קורא. פראני וזואי תופס חמישה וחצי דפי פוליו בכתב צפוף וקטן. אני חושב שהמקום השני שייך ל"איש בלא תכונות", שמתקרב, אולי, לשלושה עמודים (וארוך לפחות פי עשר). בכל מקרה, ספר מעולה. באמת שקטונתי לתאר אותו עצמו בפני מי שעוד לא קרא אותו, כי אני יכול רק לקלקל. הוא מוכיח ש"סימור: הקדמה", הוא לא תופעה חד פעמית ועל טבעית. מוזר שמכל ספריו של סאלינג'ר דווקא התפסן (שהוא באמת נחמד ויפה, אבל לא מתקרב לשני אלה) תפס כל כך הרבה תשומת לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג למה היה נראה לי (ונראה לי שיראה לך) שכמות המלל שאני מסוגל להפיק מספר היא מדד לאיכות, אז את מוזמנת להתעלם מהשורות התמוהות ההן. ספר טוב, וזהו. אגב, אם מתחשק לך לספר לי בדואל או לתלות באייל מהם הספרים המשותפים, זה מעניין אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו: מעבר לשניים שהזכרתי כבר, במהלך השנתיים האחרונות קראתי את "על העיוורון" (אהבתי, אני אוהבת את סרמאגו), "תמונה קבוצתית עם גברת", "המחברת הגדולה" (ספר יוצא דופן, תרתי משמע), "סיפור על אהבה וחושך" (אהבתי מאוד), ו"בגוף אני מבינה" (הרגיז אותי הצורך להפתיע את הקורא). בטח יש עוד שפיספסתי. את "אהבה בימי כולרה", "נרקיס וגולדמונד", "שוכחים את דוב", "השיעור בגרמנית" ו"שיחת העיר" קראתי בעבר. אה, וגם את "התפסן", "העבד" ו"גדל אשר באך". מבין כולם, אשמח לקרוא שוב את "השיעור בגרמנית", זכור לי במעומעם שמאוד אהבתי אותו, ונדמה לי שהייתי צעירה מכדי להעריך את הספר במלואו. "פסוקי השטן" - לא הצלחתי לסיים, הספר פשוט לא זרם לי. בשלב מסויים גיליתי שלא אכפת לי כהוא זה מה קורה לדמויות. היה שווה? מילן קונדרה ופיליפ רות' אהובים עליי, ולאחרונה קראתי את "ספר הצחוק והשכחה" ואת "אלמוות" של קונדרה, ואת "Portnoy's complaint" ו"Zuckerman unbound" של רות'. את "הכתם האנושי" קראתי לפני שלוש שנים בערך (והוא הכיר לי את רות', בעצם). קורט וונגוט - כנראה הסופר האהוב עליי ביותר, כך שכל הוונגוטים מהרשימה שלך נקראו על-ידי בשלב זה או אחר של חיי, רובם יותר מפעם אחת (מלבד "קופסת הטבל מבגומבו", שבאופן מוזר פשוט לא נחת לידיי מעולם). האם זוהי הפעם הראשונה שאתה קורא אותם, או שהרשימה כוללת גם קריאות שניות ושלישיות? צ'ארלס בוקובסקי - לא שמעתי עליו. האם תוכל לספר עליו קצת? הספר הבא על המדף הוא "האדם מחפש משמעות" (הומלץ לי ע"י אחד האיילים בעקבות המאמר על המוות), ואחריו "the Da Vinci code", "פונטנלה" ו"מים נושקים למים". לצערי, זמן הקריאה החופשית שלי הוגבל לאחרונה באופן משמעותי (אני מלמדת שני קורסים תובעניים בו זמנית, ובמקביל מתכוננת ל-comprehensives), כך שייקח לי זמן לסיים את הערימה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום "קופסת הטבל בבגומבו" צ"ל "קופסת הטבק מבגומבו". זה קובץ סיפורים של וונגוט, שנכתבו לעיתונים, והם קודמים לרומנים שלו. דווקא אחד מהחביבים עלי ביותר מספריו. סיפורים שקופים לגמרי - מרגישים איך הוא עיצב כל משפט - וזה גם מה שחינני בהם. יש לו, מסתבר, לפחות עוד קובץ סיפורים אחד. את רוב ספריו שמצויינים כאן אני קורא בפעם הראשונה. היו כאלה (רוזווטר, למשל) שקראתי די מזמן, ובעצם השנה קראתי אותם בפעם הראשונה, שוב. צ'ארלס בוקובסקי? הוא סופר ומשורר אמריקאי. סופר קצת כואב, אפשר להגיד. הוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו, בכמה ספרים ואינספור סיפורים שחלקם עשויים לחזור על עצמם ולפעמים לייגע. בכל מקרה הוא סופר חשוב בשבילי. לפי כרונולוגית חייו, הספר "ham on rye" הוא הראשון, אבל הוא לא אופייני. ספרי הסיפורים שמתארים את שכרותו ואת עבודות הדחק שלו ואת הנשים שלו הם המסה העיקרית. פסוקי השטן: אני חייב להגיד שגמרתי אותו לגמרי מתוך אינרציה, בלי להנות יותר מדי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |