|
זה לא קשור, אבל נחמד להיזכר לאחר כשנה בטיול "הצפוף", ולתעד את הסיכום מהזיכרון:
הביקור החל בלוס אנג'לס בצהריי היום אחרי טיסה ארוכה ומייגעת דרך אמסטרדם. הופתעתי ממזג האוויר הנעים. בעבר שמעתי שמזג האוויר שם הוא כמו בתל אביב. אבל בתל אביב באוגוסט מאד חם ולח. שם היה ממש מזג אוויר נעים. המקום היחיד שתרנו בו בעיר זו היה הוליווד (לא משהו), ולמחרת, מוקדם בבוקר, כבר הפלגנו במכוניתנו השכורה הענקית (טויוטה קאמרי) ללאס וגאס. ואחרי התמקמות במלון נסענו לראות את סכר הובר בחברת המוני מבקרים ובחום די לוהט. אחר כך חזרנו לעיר, הסתובבנו בה קצת וראינו את כל החיקויים (למשל: לשם מה לבקר בפריס ? אפשר לראות בלאס וגאס את מגדל איפל בגודל טבעי. קיטש, אבל מאד מרשים). אחר כך הסתובבנו קצת בין המסכנים המחוברים למכונות המזל (לפי התכנית היינו צריכים "לשרוף" 50 דולר בהימורים, אך איך שהוא לא הגענו לזה.) בבוקר יום המחרת (יום מספר 3) נסענו לפארק זיון (ציון). טיילנו שם בכמה מקומות מספר שעות ברגל, ופעם ראשונה בטיול זה חשתי שאני נהנה, ואולי המאמץ היה כדאי. למחרת כבר עזבנו את המקום ונסענו לגדתו הצפונית של הגרנד קניון. באותו יום עשינו נסיעה רבת שעות הלוך וחזור, (וכפי שהתברר בדיעבד גם מיותרת) לגדה הדרומית כדי לקבל איזה אישור מהרשויות לשהות לילה אחד בקולורדו למטה (זה סיפור מעניין בפני עצמו על אי מיילים טלפונים ופקסים עוד מהארץ שקשורים בבירוקרטיה אמריקאית שמקבלים ממנה גם מידע לא נכון, וחוסר התמצאות בה). למחרת (יום מספר 5) ירדנו מהגדה הצפונית למטה. בערך חצי מהדרך היא ירידה תלולה לנחל שנקרא ברייט אנגל קריק וחציה השני ירידה מתונה לאורך הנחל הזה עד הקולורדו. בסך הכל אם אני זוכר נכון כעשרים וחמישה קילומטר והפרשי גבהים של 1900 מטר. לאחר לינה ב"בקתה" ממוזגת במקום, טיפסנו חזרה החל מאור ראשון בשעה 04:45 ובמשך כעשר שעות. אין ספק שזה היה החלק המעניין והיפה בטיול. מלבד הנופים המרהיבים ועצם החוויה שבהליכה מאומצת כזאת עבור אנשים לא מאד צעירים כמונו פגשנו שם אמריקאים נחמדים במגוון של גילים וממקומות רבים בארצות הברית, שהתייחסו אלינו יפה, והיו סקרנים לגבי ישראל. (שם, אגב, לא שמענו על ה"הון היהודי"). בערך בשלוש אחר הצהריים יצאנו משם (עייפים אך מרוצים), ומייד נכנסנו לטויוטה הענקית והממוזגת והפלגנו צפונה למלון ליד פארק ברייס. למחרת בבוקר (יום מספר 7) עשינו בפרק ברייס מה שכולם עושים (וגם,כצפוי, פגשנו במשפחה ישראלית נחמדה צמודה לטיוטה דומה בדיוק לשלנו): נסענו ממפרץ חנייה אחד למישנהו ובכל אחד גחנו מהאוטו הממוזג לחוץ החם, לעמדת התצפית, מסתכלים ומצלמים. הנוף שם (מבנים סלעיים אדומים) מרהיב, אבל השיטה, כפי שתיארתי: יציאה מהמכונית, כניסה, נסיעה קצרה וחוזר חלילה מעצבנת ומקלקלת (לפחות לאיש כמוני) את כל העסק. באותו יום נסענו שוב ללאס וגאס (לא שהתגעגנו אבל היא הייתה במסלול המשך הטיול, והמלונות בה זולים.) הפעם היה שם ממש חם. הסתובבנו עייפים וכמעט מעולפים בתוך המון צפוף (ראינו גם מישהי שהתעלפה ממש), ראינו מופע משוגע של פיראטים שקופצים מראשי תרנים לבריכה , מופע של מזרקות, משהו שקשור באיים אקזוטיים עם התפרצויות של לבה וכדומה, כל הזמן ניסו המון המון המון אנשים שעמדו ברחוב, ללא הצלחה (כי בדרך כלל אין לי עניין בכל מיני דברים שמנסים למכור לי בכוח), לדחוף לידיי איזה פרוספקטים שהחזיקו. אשתי שצעדה לצדי, ושהדבר סקרן אותה הושיטה לאחד מהם יד כדי לקחת את הנייר, והצליחה לקחת אותו למרות הסתייגותו, ואז התברר שמדובר בדפים שמציגים נערות לווי. . . שוב, איך שהוא לא הצלחנו להגיע לקטע של השקעת חמישים הדולר בהימורים, והלכנו לישון בחדרנו רחב הידיים והממוזג במלון "ניו יורק ניו יורק" (מאז אני מקבל תכופות מידע שוטף על המופעים במלון באי מייל, ואיני יודע איך להפסיק את זה). למחרת (יום מספר 8) נסענו את כברת הדרך הארוכה ביותר בטיול זה: מלאס וגאס צפונה לממוס ליקס שליד פרק יוסמיטי. הגענו לשם בשעות האור האחרונות ועוד הספקנו לראות את האגמים היפים ואת האמריקאים חובבי הדייג. למחרת טיילנו מעט בפרק יוסמיטי וראינו את עצי הסוקויה עבי הגזע. אחר כך נסענו לסאן פרנציסקו, והסתבכנו בכניסה לשם (משום מה), כבר בשעות החשיכה מכוון אוקלנד, ורק אחרי כמה עצירות ונסיעות הלוך וחזור הצלחנו למצוא את אחד הגשרים שחוצים את המפרץ, ודרכו נכנסנו לעיר. היום הבא (יום מספר 10) הוקדש לסאן פרנציסקו. טיילנו מספר שעות רגלית ליד גשר הגולדן גייט ולאורך החוף, גם בפרק ובגן בוטני בעיר. חוויה מיוחדת הייתה הנהיגה ברחובות תלולי המסלול והמפחידים מעט בעיר. בבוקר המחר טסנו מסן פרנציסקו לבאפלו (דרך פילדלפיה). על הבדיקות הבטחוניות בנמלי התעופה בטיסות הפנימיות כבר סיפרתי יותר מפעם אחת. בבואנו לבאפלו התמקמנו במלון ליד נמל התעופה לאחר ששכרנו מכונית (הפעם איזה פורד קטן ופשוט יותר), וכל שעשינו באותו יום הוא אכילת ארוחת ערב במסעדת "דניס" הסמוכה , עליה המליצו לנו במלון. הטיול בחוף המזרחי (יום מספר 12) החל בהתעכבות בלתי מתוכננת בעיר באפלו כדי להעלות את התמונות במצלמה הדיגיטלית החדשה והבלתי מוכרת עדיין שקניתי באמסטרדם על דיסק, ונסיעה למפלי הניאגרה, תחילה בחלק של ארצות הברית ואחר כך בחלק הקנדי. "סימפטום ברייס" חזר גם כאן. צעידה בתוך המון אנשים שמביאים אותם ממש וללא מאמץ קרוב מאד למפל, שייט בסירה עליה מצטופפים המוני אדם עטופים במעילי גשם כחולים, שעליו ותרנו. קצת אכזבה עבורי. התחושה שנוצרת אצלי היא שכל כך הרבה אנשים מפריעים לטבע. אחר כך נסענו בתוך קנדה לכוון "אלף האיים". פעם ראשונה נתקלנו בפקקים של סוף השבוע. לא כיף. בערב הגענו לכפר קנדי קטן, שאת שמו (המסובך) שכחתי, ליד "אלף האיים". למחרת שטנו מספר שעות באלף האיים, שייט שלו מלווה הסבר מוקלט ברמקול. היה לא רע. בהמשך היום נסענו שוב לארצות הברית, למדינת מיין. לאחר הירידה מהדרך הראשית נסענו דרך אזורים כפריים בנוף מרהיב כשהדרך עולה ויורדת, לקראת ערב חצינו את הגבול לארצות הברית ומייד הגענו לb&b שהזמנו מראש בעיירונת קטנה בנוף ציורי, על גדת נחל קטן. היום הבא (יום מספר 14) החל בנסיעה שבה חצינו את מדינת מיין עד לחוף האוקיינוס לפארק אכדיה. יש כאן נוף חופי מיוחד ומרהיב, אך שוב קוצר הזמן אפשר לנו רק לקבל רושם כללי תוך נסיעה מנקודה לנקודה, וכבר היינו בדרכנו ליעד הבא: עיירת נמל קטנה בשם בלפסט (מקור השם העיר הידועה באירלאנד, ויש גם סיפור הסבר). למחרת נסענו מבלפאסט לבוסטון. מראש הזמנתי מקום בפרבר המגורים ניוטון, שבו גרה פעם אשתי בילדותה כשהייתה ילדה כבת עשר, ואביה היה בבוסטון בשנת שבתון. כוונתי הייתה להביא אותה בהפתעה תוך טיול רגלי תמים לבית שבו גרה מבלי שתדע היכן אנו, אך איך שהוא העניין קצת התחרבש בגלל חוסר מזל, והיא גילתה את המזימה מוקדם מדי, עוד בכניסתנו לניוטון, כך שההפתעה הייתה חלקית בלבד. באותו יום נסענו בתחתית למרכז בוסטון וערכנו טיול רגלי עד שעות הלילה המאוחרות, וחזרנו בתחתית לניוטון. למחרת (יום מספר 16) השכמנו ונסענו לעיירת הדייגים גלוסטר, כדי לשוט בקרבת לוויתנים באוקיינוס. אמרו לנו שלא תמיד נתקלים בלויתנים, אך התמזל מזלנו והצלחנו לצפות בהם (אבל לצלם רק חלק מה"מופע", כי משום מה דווקא ברגע קריטי זה נגמרו לי הבטריות באותה מצלמה דיגיטלית שכבר דברתי עליה קודם ולא היו לי אחרות להחלפה . . .) למרות האכזבה הזאת, היצורים המוזרים והענקיים האלה לא ישכחו. למחרת טסנו מבוסטון לוושינגטון, שלה הקדשנו חצי יום כדי לראות את ה mall והקפיטול, ולבקר במוזיאון החלל. למחרת (יום מספר 18) נסענו ברכבת מוושינגטון לניו יורק. בניו יורק קנינו מתנות, ביקרנו בראש מגדל האמפייר סטייט בילדינג, טיילנו בסנטרל פרק וראינו את הבריכה במרכזה ובה גם ברווז אחד, אולי מאלה שעליהם תהה גיבור "התפסן בשדה השיפון", מה קורה להם בחורף כשהבריכה קופאת. . . היום הבא (יום מספר 19) היה היום האחרון באמריקה. בבוקר ביקרנו במוזאון תולדות הטבע, ובערב כבר המראנו מנמל קנדי לאמסטרדם. ניצלנו שהיה של כחצי יום כדי לראות גם את העיר האירופית הזאת, ושוב בטיסת לילה לתל אביב.
ומה באשר ל"הון העולמי" שמוחזק ע"י היהודים ? האיש הראשון שהשתמש בביטוי זה היה כושי גדול ושמן, אחד האורחים במלון בבפאלו, תוך כדי שיחה שנקשרה תוך כדי ישיבה בלובי המלון. והשני הפלא ופלא, כושי אף הוא. הפעם נהג מונית שאותו כבר הזכרתי פעם בתגובה קודמת: תגובה 93676
|
|