|
||||
|
||||
אלברט קאמי, "המיתוס של סיזיפוס". לא רק שאפשר ללמוד לחיות עם זה ככה, אלא אפשר לחיות טוב, למרות הכל. באופן אישי, כשאני נתקל ב"גורל" אכזר, אין דבר שמעודד אותי יותר מאשר להצליח לצחוק בהתרסה, לנופף בפרצופו אצבע משולשת ולסחוט עוד משהו מהדברים הטובים והיפים שיש בחיים האלה (ויש!). אני מקווה שזה ישאר בי עד רגעי האחרונים (אינני רואה את היתרונות שבהשלמה עם המוות). |
|
||||
|
||||
אם כבר הזכרת את סיזיפוס - כאילו, מה הקטע שלו? למה הוא לא מפסיק לגלגל את האבן המחורבנת במעלה ההר? מה כבר יעשו לו אם הוא יגיד יום אחד - 'יאללה, לא בזין שלי יותר השטויות שלכם!' וילך? |
|
||||
|
||||
זה לא ''השטויות שלכם'' כי אם השטויות שלו. סיזיפוס לא יכול לוותר על רגעי הסיפוק והאושר - אולי מן רגעי התגלות - שהוא זוכה להם בכל פעם שהוא מגיע לראש ההר עם האבן, לפני שהיא שוב מתחילה להתגלגל למטה. |
|
||||
|
||||
וחוץ מזה בפעם האחרונה שהוא התגרה בגורל הוא מצא את עצמו תקוע עם אבן מחורבנת לנצח נצחים. אפשר להאשים אותו שהוא לא מתלהב לנסות את זה עוד פעם? |
|
||||
|
||||
התיחס אל האבן כנתון. הוא יכול להפסיק לגלגל את האבן, בדיוק כמו שאתה יכול להתחיל לעוף ע''י נפנוף ידיים ומחשבות על מקומות רחוקים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |