 |
הפחד מהמוות כפי שנדמה לי שאני, ורוב האנשים חשים אותו, הוא למעשה לא פחד ממיתה, אלא פחד ממושג מופרך של המוות כמצב. כמצב של אין, של חידלון, אבל מצב. כמצב של העדר היכולת להרגיש והעדר המודעות להיותך מת, אבל על מצב שבו *אתה*, *מת*.
זה מין אין מיסטי ופואטי ופרודקסלי שמשמש בתודעה של האתאיסטים כמו אותה שלמות חמקמקה שמשמש האל הבלתי נתפס את המאמין באלוהות מופשטת. מה שעקרוני להבין הוא ש*אין* מוות, היש ישנו והאין איננו, כפי שאמר יווני מת אחד. יש חיים, והם בעלי אורך מוגבל, ויש את ההסתיימות של החיים. המוות כמצב, גם כמתארים אותו תוך הכרה במושג אי החוויה שלו, מקבל ממנה רק עוד אימה מיסטית, דווקא מכוח הפרדוקסליות שלו כחוויה לא נחוות, בלתי נתפסת.
מי שאולי מבהיר את זה, כמו הרבה דברים אחרים, הכי טוב שסטניסלב לם: אין שום הצדקה לחשוב באימה על המוות אם אתה לא חושב באימה על לפני שנולדת.
ואנשים כן עושים את ההבדלה הזאת: לפני שנולדת לא היית, זה דבר אחד, אחרי המוות אתה ב"חידלון", "אין" כלום".
מעבר לזה, אין מוות במובן שחושבים עליו בגלל שהזמן הוא מימד, והעבר קיים ואתה בתוכו (מעבר לזה שכניראה שהפיזיקאים יודעים על מה הם מדברים , מעט מחשב תגלה שכל תפיסה אחרת בקשר לעבר תיצור שענטז מופרך של קיומו ואי קיומו של העבר, כמו למשל אך אפשר לבכות דברים נוראים שקרו בעבר אם הם לא קיימי עכשיו ם, ואם הם כבר "לא קיימים" מה המשמעות של זה שמשהו "היה קיים", ואז מגיעים למסקנה שאין, אלא אם כן מתייחסים לזמן כסוג של מרחב), אבל אם אזכיר את זה נגיע לשאלות מיגרניות להפליא על אחדותיות התודעה, אז בואו לא נתחיל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש