|
||||
|
||||
זה לא הלאהוב ספרים של ההורים שבעיתי, זה הלסרב להשאיל להם אותם כשהם עוזבים את הבית... |
|
||||
|
||||
"להשאיל" אלק... אם היו לי בחזרה חצי מהספרים (הטובים! חלקם נדירים!) ש"השאלתי" בימי חיי הייתי צריכה עוד חדר ספרים. וזה לא שלא ניסינו לרשום, לשים חותמת על הספר, לאיים, לשלוח איברים של קרובי משפחה. וזה לא שאין לי כמה ספרים נהדרים שאין לי מושג מי השאיל לי. |
|
||||
|
||||
אני מזדהה לחלוטין, אם כי קרה לנו משהו משעשע בהקשר זה: בעלי שיחיה איים על החברים שלו שיחזירו לו ספרים, וקיבל בחזרה שני עותקים של "BIG TRUBLE" של דייב בארי. הבעיה היא שהעותק שלו אף פעם לא הושאל. אז עכשיו יש לנו שלושה עותקים של הספר הזה, ושני חברים שניקו את מצפונם (ועדין מחזיקים בחלקים ניכרים מהספריה שלו). |
|
||||
|
||||
אה, לרגע חשבתי שאת הולכת לכתוב ''זה הלחכות שהם ימותו כבר''. (דובי, רגישות של פיל) (סתם, פילים הם חיות מאוד רגישות. לי יש רגישות של חדף גמדי) |
|
||||
|
||||
אז זה בדיוק מה שאמרתי, שאני לא רוצה שיקרה לאבא שלי שום דבר (טפו טפו טפו חמסה חמסה), ועכשיו אני יכולה להיות בטוחה שאין לי מניעים נסתרים. |
|
||||
|
||||
שהיא אמרה "חמסה"! ההורים שלי היו די חכמים וניטרלו כל כוונה נסתרת שעלולה הייתה לצוץ. הרכוש שלהם כולל בעיקר מנחם תלמי ומאות "הרומן הרומנטי". |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |