|
"מוסיקה קלאסית יכולה לגרום הנאה לאנשים רבים, אך בלי ידע בסיסי בקומפוזיציה, ההנאה הזו נשארת ברובד המאוד שטחי של ההרמוניה". אין שטות גדולה מזו, וסליחה על הניסוח הלא דיפלומטי (no offense intended). אמרתי באחת התגובות הקודמות משהו בסגנון שמוסיקה שאינה מתחשבת בצורך שלה לרגש וליצור את החוויה העל-חושית דרך החוויה החושית, בצורך לתקשר בראש ובראשונה במישור האמוציונלי לפני כל פניה או נסיון לפניה לאינטלקט של המאזין, פשוט לא תשרוד. מדובר על אמנות, על דבר שצריך להיות בעל ערך אסתטי ואמוציונלי, ולא על תרגיל אינטלקטואלי מוצלח ככל שיהיה.
מאות מיליוני המאזינים לבאך, בטהובן, שוברט ומוצרט ברחבי העולם ולאורך הדורות אינם בעלי ידע בקומפוזיציה מחד, אך הנאתם אינה מסתכמת ברובד השטחי של ההרמוניה (אם כבר, הנאה ברובד שטחי היא בדרך כלל הנאה מלודית; דווקא ככל שעולה מידת הידע בקומפוזיציה, דווקא ההנאה מההרמוניה, שלא לדבר על קונטרפונקטים למיניהם, עולה בהתאם). ההנאה הזאת מתאפשרת בדיוק בגלל גדולתה של היצירה (ולא להפך), המתבטאת בכך שניתן להנות מאותה היצירה עצמה במשך שנים ואף כל החיים, להפוך ולהפוך בה ולגלות בה עוד ועוד (כמו גם לגלות מה ניתן לגלות בה, במסגרת פרשנויות שונות של מבצעים שונים, או ביצוע של היצירה בעצמך). זאת בניגוד למוסיקה בידורית פופולרית, שמראש נועדה לתפוס את אוזנו של הקהל על בסיס מיידי ולטווח קצר מאוד, והגם שמטרה זאת מוכתרת בדרך כלל במידה של הצלחה כזאת או אחרת, ההנאה אינה עמוקה, מרובת רבדים וארוכת טווח כמו החוויה מיצירה שמראש נועדה לספק הנאה שכזאת. כמובן שידע נרכש יכול להוסיף הרבה לחוויה, אבל עצם ההזדקקות הראשונית לידע שכזה על מנת להפיק מהיצירה מעבר להנאה טריוויאלית אינו מעיד על ערך אמנותי גבוה יותר אלא להפך - זאת מפני שהחוויה היא בראש ובראשונה טבעית - חושית - אפילו מולדת - ולא אקדמאית-אינטלקטואלית.
|
|