|
א. אינספור הויכוחים ב''אייל'' בשאלת הדמוקרטיה הביאו אותי למסקנה ברורה שדמוקרטיה אינה מצב ''בינארי'' (כמו שה'''ברזילאים'' אוהבים להגיד), כלומר כן-או-לא דמוקרטיה, אלא של רצף, שבקצהו האחד דמוקרטיה מוחלטת (אין הרבה כאלה), ובקצהו האחר- חוסר דמוקרטיה מוחלט. אנחנו דמוקרטים למדי, אבל עם מקום רב לשיפור.
ב. השיח הכללי במדינה סביב ''דמוקרטיה יהודית'', שגם אחריו אני עוקבת בעניין, נוטה לאט לאט לכיוון של- אם צריך לבחור בין שני האלמנטים האלה, של מה שהוא לטענת אחדים אוקסימורון, המדינה תלך לכיוון ''יהודית'' על חשבון דמוקרטיה. לא במובן הדתי, אלא הלאומי. זה תהליך שיילך ויתגבר ככל שיורגש יותר האיום הדמוגרפי. ועדיין- זו תהיה פחות דמוקרטיה, אך עדיין לא ההפך מדמוקרטיה. תהליכים כאלה, של סחף בשוויון, ובזכויות ובחירויות שכבר הושגו, קרו גם במדינות הנחשבות בימינו לנאורות, בתקופות שבהן הורגש איום על אלמנט שנחשב בעיניהן לקיומי. לאחר שחלף האיום, המצב חזר לאיטו לדרגה הקודמת, הטובה יותר. אני מקווה שהחלק הראשון של התהליך הזה לא יקרה אצלנו, אך אם הסחף יקרה, אני מקווה שגם ההתאוששות תבוא בעקבותיו.
|
|