|
||||
|
||||
תחת ההנחה כי אכן קיים ציבור כזה, הרי שבקונטקסט הזה, אמונה בכוחה של החמסה היא חולשה, בגלל שהיא מאפשרת השפעה ושיחוד הבוחרים באופן פשוט יותר ואפקטיבי יותר בצורה משמעותית, מאשר עבור הציבור שלא מאמין בכוחה של החמסה, כשכל שאר התנאים שווים. אגב, אם אתה רוצה לקרוא לי שונא-דת או שונא-מזרחיים צבוע ומתנשא, אז אנא, השתמש במלים אלה ממש, ואל תנסה לרמוז בעדינות - אני קצת סתום, ובדרך-כלל לא עולה על דקויות כאלה. אני יכול לסבר את האוזן באנלוגיה בה אני משתמש באמונה בשכל הישר, או בכללי משחק-הוגן, אבל אני לא מתכוון להתאמץ ולהוכיח שאין לי אחות. |
|
||||
|
||||
אבל לא כל שאר התנאים שווים. התנאים אף פעם לא שווים. תמיד יש אינספור משתנים אחרים. שונים ומשונים. קריסטלים, אסטרולוגיה, עין הרע, אמונה בפוליטיקאים, אמונה ביושרו של האדם, ושאר דברים. כולם, אגב, יכולים להתפרש כחולשות של ציבורים שלמים. אלא שאז אנו מבינים שאנו יצורי אנוש, חולשות הן חלק מההויה שלנו. ואם אתה מסכים עם מה שכתבתי, כל עוד אתה מקבל שחולשות קיימות בכל הציבורים אז הכל בסדר. |
|
||||
|
||||
אדם שמאמין בקריסטל דומה בעיניי לאדם שמאמין בקמע. אבל בעוד שלמאמין בקריסטל אין משהו אחר להישען עליו ברוב חולשתו, למאמין בקמיע אמור להיות משהו שקרוי "אלוהים". ואמונה באנשים או חפצים היא לא רק חולשה, אלא גם עבודת אלילים. שזה אסור באיסור חמור אצל הדתיים, לא? ואילו לחילוני עם הקריסטל מותר להישען על מה שהוא רוצה. במלים אחרות- כשאדם מכריז על עצמו כדתי, יש ממנו ציפיות גבוהות יותר במישור האמוני, וגם המוסרי. אחרת, אם הוא לא טוב מהאחרים, שלא יטיף מוסר. נכון, לא כל דתי מטיף מוסר, אבל מטיפי המוסר מדברים בשם הדת, הא הידיעה, דת גדולה, תיו ענקית. |
|
||||
|
||||
ולמה יש הבדל בין קריסטל ואלוהים? מדוע אמונה ברעיון "מופשט" (המרכאות בכוונה) עדיפה על אמונה בדבר מה מוחשי? |
|
||||
|
||||
אנחנו מדברים על חולשות. יותר קשה להאמין ברעיון מופשט, שזו בעצם הדרישה של היהדות הטהורה. והקושי גורם להשענות על משהו מוחשי. קושי להסתפק ברעיון המופשט הוא חולשה. |
|
||||
|
||||
ולכן אדם שמאמין בקריסטל הוא אדם שמאמין בקמיע. |
|
||||
|
||||
רגע, אסתי, כליה כבר תרמת? תגובה 151045 |
|
||||
|
||||
ברוב אנוכיותי אני עדיין מחזיקה בשתיהן. והקשר לקמעות ואלוהימים? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
גם לדתי המאמין באלוהים יש איזורי קדושה ואיזורי טומאה. היהדות מלאה לאורך ולרוחב בחפצים קדושים. לחלק מהם אפילו אפשר לשייך טאבו של ממש (טאבו, האסור בנגיעה) כגון הקלף של ספר התורה. אז קמע הוא חלק מאותם חפצים קדושים. חפצים היונקים את קדושתם מהאלוהים (ולעיתים דרך מתווכים בדמות הצדיק, הקדוש וכו') אני לא רואה בעיה בכך. האם זו היהדות האמיתית? ובכן, מהי יהדות אמיתית? יש כל כך הרבה גירסאות לאורך ההיסטוריה שכבר קשה לדבר על יהדות אמיתית. כשאדם מכריז שהוא הומניסט, ליברל ונאור יש ממנו ציפיות גבוהות יותר במישור המוסרי. אלא שאז הציפיות הן במסגרת המוסריות של אותו אדם. ואז נשאל מי קובע את המוסריות. ואחר כך נשאל האם הוא אכן עומד במוסריות שאותה הוא קבע לעצמו. ולבסוף נשאל האם הוא באמת יותר טוב מאחרים. |
|
||||
|
||||
זה שהיהדות מלאה באזורי טומאה ואזורי קדושה הופך אותה לפרימיטיבית בעיניי לעומת דת כמו הזן בודהיזם, שמנסה לסלק לגמרי את הקטגוריות שהאדם רואה בהן את המציאות, ושאין להן קשר למציאות עצמה. וכשאני אומרת כאן ''פרימיטיבי'' אני מתכוונת במובן המדוייק של המלה- משהו ששייך לשלב מוקדם יותר בהתפתחות התרבותית של האדם. יש כאן כמה שלבים- שלב של אמונה בחפצים מוחשיים כבעלי עוצמה מאגית. ולעתים כמכילים בתוכם את תמצית הוויתו של המאמין, או של אויבו. ומכאן האגדות שבהן השמדת חפץ שבו הושקעה מהות היריב גורקמת להשמדת היריב עצמו (כמו הטבעת ב''שר הטבעות''). אח''כ שלב שבו החפץ הוא בעל עוצמה כי הוא מייצג אל. וגם הפסיל או הצלם אינו בדיוק האל עצמו, אלא מייצג אותו. אח''כ שלב היהדות כפי שהיא בעשרת הדברות- דרישה לעבודת האל עצמו בלבד, תוך איסור על חפצים מייצגים. אך עדיין יש המון אזורי ''טוהרה'' ו''טומאה'', כפי שאמרת. ואח''כ שלב שבו שום דבר לא טהור או טמא, מפני שהכל רק אשליות של מציאות שטבעה האמיתי נסתר מאיתנו. היהדות נראית כאילו היא נסוגה משלב הלפני אחרון לזה שלפניו. |
|
||||
|
||||
מצד חמישי, בל נשכח כי דתות אמורות להתאים לבני-אדם.. ואם בני-האדם צריכים פטישים, מי יאמר שלא עדיף לדת לבחור פטישים בקפידה, במקום לוותר עליהם כלל, ולקוות שהחכמים יותר יבחינו בין עיקר לטפל? |
|
||||
|
||||
ראיית הדברים כמגמה אבולוציונרית בנוסח עדות פרייזר, טיילור ומורגן עברה חלפה לה מן העולם די מזמן. אין שלבי התפתחות באמונה דתית. וכבר הראה מלינובסקי שדת ומאגיה יכולים לדור בכפיפה אחת, והכל לפי הצרכים של אותה חברה. אני לא ממש מכיר את הזן בודהיזם כך שאני לא יכול לומר על כך דבר. בכל מקרה, תחת המושג "דת" אפשר להכליל הרבה מאוד תופעות. אני בספק אם אפשר לכלול את הזן בודהיזם תחת הקטגוריה של דת. זה נראה כמו פילוסופיה. האם הזן בודהיזם מאמין ביישים על טבעיים? אני יכול סתם להעריך שמדובר בדת נוסח 'עזבו את הכל ובואו אחרי' של הנצרות, שהיתה יכולה להיות מיושמת רק על ידי מתי מעט בעוד כל שאר ההמון היה חייב להישאר במציאות ולפתח דת עממית יותר. |
|
||||
|
||||
האקדמיה אולי ויתרה על רעיון האבולוציה הרוחנית, אבל אני תודה לאל חופשיה מאימת ה''מה יגידו'' האקדמית, ומותר לי להמשיך להביט בעולם ולהבין אותו בדרכי שלי. לפי דעתי- דת ומאגיה אכן יכולים לדור בכפיפה אחת אבל זה פועל רק בכיוון אחד, כלומר, שלב ב יכול להכיל בתוכו את שלב א, אבל שלב א, כשהוא מופיע לראשונה, לא יכיל בתוכו עדיין את שלב ב. לכן- בדת של אמונה באל אחד מופשט יכולים להתקיים, ואכן מתקיימים, אלמנטים מאגיים מהשלבים הקודמים. אבל לא תמצא דת פגנית שמאמינה בחפצים מאגיים, וגם באל מופשט. אלא אם המסיונרים כבר הגיעו אליהם. ברור שקשה להוכיח אם זה ''ב עם שרידי א'' או להפך. אבל אפשר לראות את התהליך של דת מאוחרת שמשמרת אלמנטים מוקדמים בכל פינות העולם. את ההפך קשה להראות, כי לצורך זה צריך למצוא שבט נידח במיוחד, וזה לא קל בימינו. |
|
||||
|
||||
אבל חולשות לא סותרות אחת את השניה. אדם שגם מאמין בסגולות המזל הטוב של החמסה, גם בקמאות של הרב כדורי, גם בתכונות הריפוי של קריסטלים, וגם בהגינותם הבסיסית של הפוליטיקאים, הוא הרבה יותר פגיע לתעמולת בחירות המשתמשת באילו מהכלים האלה מאשר אדם המאמין בחלקם, או לא מאמין באף אחד מהם. אגב, אחת מהתוצאות היותר לא-נעימות של כל עניין הניו-אייג' היא יצירת יותר ויותר אנשים עם יותר ויותר מן החולשות האלה. בנוסף, יש את עניין ההקשר. אני מדבר על ההקשר של תעמולת הבחירות, או תעמולה באופן כללי. לעומת זאת, אם היינו מדברים בהקשר של, לצורך העניין, מציאת בן או בת זוג בקהילה ניו-אייג'ית בסאן-פרנסיסקו, הרי שברור שלמאמין למעלה יש יתרון עצום עלי, לדוגמה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |