בתשובה להאייל האנומלי, 08/06/03 22:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לעבדות - רק אם הם חרוצים. ניצולם המיני - רק אם הם נראים ממש טוב. הריגתם לעיני מצלמות - רק אם הם מדממים באופן פוטוגני. אבל עכשיו ברצינות, חוסר היכולת המשווע של מערכות החינוך הגדולות (להוציא אי אלו בתי ספר מובחרים) בחינוך הדור הצעיר כראוי, ובהקניית מיומנויות הנחוצות להשתלבות מוצלחת בחיים הבוגרים, הופך את האופציה ללימודים מהבית למתקבלת על הדעת. לא פעם להורים יש יכולות פדגוגיות שעולות בהרבה על אלו של המורים והמחנכים, המאכלסים כיתות צפופות במשך שנים ארוכות. הבעיה היא שעניין הפיקוח על הלימוד הביתי הוא מסובך עד בלתי אפשרי. לא ניתן לבחון את איכות ההדרכה של ההורים, את אופן ניצול הזמן שלהם ושל ילדיהם, או את רמת העומק של התכנים הנלמדים, תכנים שהופכים לגמישים, באופן טבעי. אולי יש מקום ליצור באופן ממוסד סידרה של מבחנים שנתיים, הבוחנים אספקטים שונים של יכולות אישיות אצל ילדים, כך שההוראה הביתית תוכל לשאוף לרף ציפיות מסויים, אליו תגיע בדרכים אלטרנטיביות לאלו המוצעות בבתי הספר. על המבחנים הללו להיות שקולים בחשיבותם למבחנים המסכמים שמציעה מערכת החינוך, כך שעמידה בהם תאפשר ''עליית כיתה'' ובסופו של דבר השגת 'תעודת בגרות' של ממש, וזאת מבלי לבלות ולו יום אחד בקומפלקסים הפלורסצנטיים שכולנו אוהבים כל כך לשנוא... יש לציין שאני מתייחס, כמובן, רק להיבטים האקדמיים והפסיכומטריים של שיטת הלימוד. צריך לזכור שלשהייה בבית ספר יש השפעה משמעותית על היכולות החברתיות של הפרט הלומד בו, ואין להקל בכך ראש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש כל-כך, אבל כל-כך הרבה סיבות לא לבטל את חוק חינוך חובה, שאני אפילו לא הולכת לכתוב אותן כאן, אלא שולחת את כל האיילים שנולדו אחרי שנת 1880 ללכת לספרי ההיסטוריה ולקרוא קצת על איך נראתה החברה המערבית טרום חינוך החובה. אם כבר אנאלפביתיות, פה תמצאו אותה, במקומות בהם אין חוק חינוך חובה. לא בישראל של היום. ובנוגע לחינוך מהבית. חינוך מהבית במתכונתו המבוקרת והמפוקחת (כמו בארה"ב) הוא חלק מחוק חינוך חובה. עם זאת, חינוך מהבית הוא פתרון מאוד לא יעיל לבעייתו הראשונה של אבי ("אנאלפביתיות"), כיוון שאלו היכולים לחנך את ילדיהם בבית הם, אפעס, אלו שגם במערכת הנוכחית ילדיהם הם תלמידים מצטיינים, ורחוקים מ"אנאלפביתיות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חינוך מהבית (home-schooling) מוכר גם במערכת החינוך הישראלית (החל מלפני כשנה, נדמה לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה לפני, אלא שהדבר דורש אישורים מיוחדים, ואלו ניתנים במשורה, אם בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם כל מילה בתגובתך. אדגיש עוד את הנקודה האחרונה: לגבי כמעט כל ההורים, גם המשכילים שבהם, האפשרות לחינוך מן בית אינה רלבנטית, מאילוצים שונים. הבעייה הניצבת בפני חברה היא איפוא כיצד לנפק לרובו הגדול של ציבור התלמידים את החינוך הכי טוב שהחברה יכולה לתת באופן המוני וסדרתי. זאת בניגוד לכל מיני פתרונות אליטיסטיים*, שאינם רלבנטיים לגבי רובה של החברה. לסיום, חלק ממאמר של אריה כספי: הבכי על בורות הנוער יש אנשים שעבורם אחד בספטמבר הוא יום הזיכרון לנעוריהם. שטופים בגל נוסטלגיה הם מבכים את בורות הנוער בהשוואה ל"ימים הטובים ההם". יש מבוגרים שמצפים מכל תלמיד לזכור כמוהם את קרב נבי יושע. יש מי שמצפה שיצטטו בעל פה את "בעיר ההריגה", או שישלטו בנבכי תורת הקוואנטים, שלא לדבר על תפילת שמונה-עשרה. הנוער של היום שוהה בבית הספר יותר שנים מהוריו, ויודע הרבה יותר מאבותיו. אלא שהוא יודע דברים אחרים. רובד צר מאוד של אנשים זכו לחינוך מקיף, שהיה מצרך נדיר בימיה הראשונים של המדינה. רובה של האוכלוסייה הבוגרת לא יודע לצטט שורה אחת מאלתרמן, לא יודע כלום על תורת היחסות, חוץ מציטוט ריק ממשמעות של המשפט המפורסם, לא מסוגל לנתח סוגיה אחת בתלמוד ולא מבחין בין סיפור של עגנון לסיפור של ברנר. בכלכלה הם יודעים לכתוב "שוק חופשי" בלי שגיאת כתיב. החברה המודרנית מייצרת כמויות אדירות של ידע. מול השפע האדיר הזה, הידע של הצעירים רב יותר משל הדור שקדם להם. יותר אנשים לומדים שנים רבות יותר. הבכי על בורות הנוער נובע לא פעם מבורות הבכיינים המבוגרים עצמם. הם מתקשים להבין שעולם הידע של היום רחב הרבה יותר מהעולם הצר של נעוריהם. נדמה להם שהמעט שרכשו אז הוא תמצית הידע האפשרי. פורסם ב"הארץ" ב-8 בספטמבר 1995 * לא שאני פוסל פתרונות כאלו ממי שיכול. יתכן שגם אני אבחר באחד מהם, אם וכאשר חינוך ילדים יעמוד על הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים עם מר כספי. העניין הוא בדיוק זה שלמרות ההשקעה האדירה בחינוך, נוער היום לא יודע יותר מאשר הוא ידע לפני 10 או 20 שנה. היינו - ההשקעות הולכות וגדלות, והתמורה לא זזה. אנחנו בארץ המראה: רצים יותר ויותר מהר כדי להשאר במקום. אבל המצב גרוע יותר מזה: ילדים רבים כיום לא מקבלים את הבסיס. לא יודעים קרוא וכתוב ברמה סבירה, לא מסוגלים להבין טקסט. אין לי מושג איך הדברים היו לפני 30 ו-40 שנה, אבל כבר בזמן שלי, רוב מה שלמדתי לא למדתי בבי"ס. אם לא היה מתמזל מזלי לחיות בבית שבו עודדו אותי ללמוד לבד, ואם לא הייתי מצליח להקיף את עצמי באנשי ספר עם ידע נרחב במגוון תחומים, לא הייתי מגיע לרבע ממה שאני יודע היום. אלו מכן שחשבו בעקבות קריאת משפט זה - "אפשר לחשוב כמה הוא יודע היום...": אני מסכים אתכם. עכשיו תחשבו כמה נורא היה מצבי עם רק רבע מהידע הזה. אבל לפחות המחזור שלי יודע לקרוא ברובו המוחלט, יודע חשבון ברמה סבירה. אני רואה אחים קטנים של חברים שלי ומזדעזע – וזה לא בגלל שהם טפשים, אלא בגלל שלא הקנו להם את הכלים המתאימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כנראה שהאלפוני והבדידים היו טובים יותר מאשר אלפי עם שיטת הקריאה כמכלול והזנבגופים בחשבון. אם איני טועה, משרד החינוך מקבל קשיי קריאה עד סוף כיתה ב', מה שבסופו של דבר, פותח פערים גדולים יותר בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זנבגופים זה לא בא יחד עם הבדידים? בכל מקרה, אני נחלצתי בעור שיני מאימת הבדידים פשוט מפני שאני עיוור צבעים. אני לא הייתי יכול לעשות דברים כמו "סגול ועוד לבן שווה כחול" (או מה שזה לא יהיה), אז נאלצתי פשוט לספור כמה יחידות יש בכל בדיד... אני חושב שדיברנו על זה איפשהו באייל פעם. (לא, אתם לא באמת צריכים להביא לי את הלינק לדיון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא שהיה עולה בדעתי לתת לינק לדיון, אם לא היית כותב את השורה האחרונה). תגובה 113298 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני לא מעט שנים, מורה צעירה, בשנה השניה ששימשה כמורה, לימדה כתה א' בבית ספר קבוצי קטן, וזאת היתה לה הפעם הראשונה בה לימדה את מיומנות הקריאה. המורה אשר לימדה את הכתה המקבילה היתה מורה ותיקה, מנוסה בהוראה בכלל ובהוראת הקריאה בפרט, חברה מכובדת בצוות המורים ובקיבוץ. באופן טבעי (וגם פורמלי) אותה מורה ותיקה שימשה כחונכת, בעיקר בתחום הוראת הקריאה, ובפרט בשיטה הספציפית להוראת הקריאה, למורה הצעירה. לקראת חופשת הפסח, הבחינה אותה מורה צעירה, כי שתיים מתלמידותיה לא רכשו את מיומנות הקריאה. היא החליטה לנסות לעבוד עם אותן תלמידות בשיטת לימוד אחרת(2). המורה הותיקה הזהירה אותה שלא לעשות כך, שכן לא מחליפים סוסים באמצע העליה, ולא משנים שיטת לימוד במהלך שנת הלימודים. המורה הצעירה הקשיבה לדברי עמיתתה המנוסה, שקלה אותם, והגיעה למסקנה שלאותן שתי ילדות אין מה להפסיד. המצב בסוף שנת הלימודים היה כדלהלן: שתי הילדות השתלטו על הקריאה. המורה הותיקה מונתה למנהלת בית הספר. המורה הצעירה נאלצה לחפש מקום עבודה אחר. והמסקנות? 1. אין שיטת לימוד אחידה המתאימה לכולם. 2. אם איתרע מזלך, ושיטת לימוד הקריאה המשמשת בבית ספרך אינה מתאימה לך, עדיף שתלמד בכתה קטנה, בה למורה יש אפשרות לטפל בך פרטנית. 3. אם אתה מורה שמקום העבודה חשוב לך, עשה מה שימצא חן בעיני הקובעים, ולא מה שנראה לך נכון. ___ (1) אני יודע שאני ממחזר כותרות, אבל בגילי המתקדם, יש לי הרבה סיפורים מהחיים. 2) אותה מורה שהיתה אז מורה צעירה, והיום היא מורה ותיקה עם נסיון רב בהוראת הקריאה, טוענת שהשיטה בה למדה הכתה המדוברת היא הטובה ביותר להקנית הקריאה מכל השיטות אותן היא מכירה, ואילו השיטה החילופית בה השתמשה, היא שיטה משעממת, המדכאת את חדוות הלימוד אצל *רוב* הילדים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |