בתשובה לChen Shapira, 05/06/03 16:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפלסטינים הכריזו כבר ב88 על הסכמתם לחלוקת הארץ עפ"י החלטת האו"ם 242. ודב לא מוכן לוותר על שטחי א"י בשום מקרה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של שטחים כן או שטחים לא הוא בעייתי, לדעתי, גם מהצד שלך וגם מהצד של דוב. הוכח כבר שעצם המצאות שטחים באחזקתנו המלאה בד"כ מייצר יותר שקט, אבל לא שקט מוחלט, וכזה שגם לו יש פוטנציאל התפרצות. אז מה עושים? כנראה שהפיתרון המיטבי הוא משהו חדש, שעוד לא היה כאן - כלומר, לא סיפוח ולא נסיגה חד צדדית, אלא תהליך קצת יותר מורכב של נסיגה חלקית, תוך אחזקה בחלק מהמקומות שלהם יש, לגבינו, חשיבות איסטרטגית (ולכן היישוב היהודי שם צפוף יותר), והמדינה הפלסטינית שתקום בשטח שממנו ניסוג תהיה בעלת אופי כזה שתהיה תלות הדדית וקשרים שקשה מאוד לנתק בינה לבין מדינת ישראל, להבטיח שקשה יהיה למצוא אינטרס לתקוף אותנו בעתיד על רקע כזו או אחר. באופן זה יקבלו שני הצדדים את מה שהם *באמת* רוצים (ביטחון ושקט בצד הישראלי, שלטון עצמי ושיפור תנאי החיים בצד הפלסטיני). בד"כ, הטענה שהגיע מהצד השמאלי במפה לדבר כזה היתה: "אבל הם לא יסכימו לכך". בימים אלה, תשמח לדעת, זה מתברר כלא נכון. הם לא הסכימו לכך רק כשערפאת היה הדובר הדומיננטי היחיד, ולא רצה פחות מגבולות 67 המלאים וניתוק מוחלט מישראל. זה רחוק מלהיות המצב בין שרון לאבו מאזן, שאם יצליחו לנער מעליהם את מפת הדרכים (שקרובה יותר לליבו ותוכניותיו של ערפאת) ולגבש תוכנית יציבה מול לחצי ארה"ב (או לאחר שלחצים אלה יעלמו בשל חילופי שלטון) - נראה כאן סוף סוף משהו שמזכיר את מודל השלום עם ירדן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה מציע זה אותה תכנית הבנטוסטנים של שרון, ולכך הפלסטינים בהחלט לא יסכימו, ובצדק. אם שרון לא יתקדם מעבר לביצוע השלב השני במפת הדרכים כפי שהוא אכן מתכוון לעשות, גם הצד הפרגמטי והמתון בצד הפלסטיני יתיאש ממציאת פרטנר בצד הישראלי ויחזור ללחימה נגדנו ואז אנשים כדב יראו בכך את צידקתם כנבואה המגשימה את עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה הפלסטינים? מי מהם לא יסכים ולמה "בצדק"? כמו שנדמה לי שכתבת בעבר (באחת התגובות לדוב) - הפלסטינים אינם מקשה אחת. יש ויש. אתה מאמין שהבחירה שלהם היא בין המתונים של "גבולות 67" וקיצוניים של "כל ארץ ישראל". אני לא מתפלא, מאחר וכמו רבים וטובים בנו שמעת השכם והערב את שטיפת המוח מתמדת של "מר מזרח תיכון חדש" ודומיו. אבל מה אם החלוקה שונה קצת? מה אם בכלל לא קיימת האופציה של כל ישראל, מאחר וגם הקיצונים כבר ויתרו על החלום הזה ומכירים במציאות, ועתה הוויכוח הפנימי הניטש ביניהם הוא - האם להיות מדינה שתתקיים בדו קיום עם שכנתה הדומיננטית, או תהווה איום מתמיד עליה (בדיוק כמו הוויכוח בצד שלנו). לדעתי, המצדדים בתשובה הראשונה באותו ויכוח פנימי, יסכימו לקבל פיתרון כזה, מאחר והוא עדיף לגביהם לאין שיעור על האלטרנטיבה (רצף טריטוריאלי מלא אך נתק מוחלט מישראל והמשך פעילויות האיבה משני הצדדים, מיעוט מקורות תעסוקה בשל גבולות סגורים ואיזור לא יציב וכו'). אתה שוכח שאפילו היהודים (ר"ל אנחנו) היו מוכנים לקבל את תוכנית החלוקה ובלבד שתקום מדינה שתחיה בשלום עם שכנותיה, ואם אתה זוכר את המפה של תוכנית זו, היא לא היתה רחוקה בהרבה (מבחינה גאוגרפית) מתוכנית שרון. אם תבדוק את הצהרות אבו מאזן וערפאת תזהה בעצמך שאלו הן בדיוק העמדות הפנימיות. ערפאת (הקיצון) מדבר על גבולות 67, בעוד אבו מאזן אינו מדבר על גבולות כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר הכרחי בין צפיפות הביישוב היהודי לבין חשיבות איסטרטגית. המתנחלים, שמטרתם הייתה למנוע פינוי כל שטח שהוא, *לא* התיישבו באופן בר הגנה ואסטרטגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שאין קשר הכרחי, ונקודות רבות (מבודדות ו/או בעייתיות) יפונו בשל כך, אבל עדיין מרבית ההתנחלויות הוקמו במקומות שאושרו ע"י ממשלות הישראל השונות (ולא ע"י תושביהן) כדי שיהיה קשה להתפנות מאיזורים חשובים איסטרטגית לממשלות שתמכו בשארת שליטה ישראלית בחלק מהשטחים. דוגמאות בולטות: איזורי ההתיישבות הצפופים ממש על הקו הירוק, ובצירים ראשיים: אלפי מנשה, איזור מודיעין, עימנואל, אריאל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |