 |
|
 |
||
|
||||
 |
תנועות "חטופות" מנקדות אותיות גרוניות במקום, בו אמור היה להיות שווא. כשהמילה "ציפורים" מנוקדת ניקוד מלא, מופיע חטף קמץ תחת הפא, למרות שפא איננה אות גרונית. זוהי הדוגמא היחידה,אותה אני מכירה,(בעצם, נתקלתי לא מזמן במילה "צרי", שהצדי שלה מנוקדת בחטף קמץ...) האם ישנן דוגמאות נוספות? מהו ההסבר לתופעה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד הרבה?! זה לא יוצא מן הכלל? ומה ההסבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסברים זה פופטיץ. זה לא יוצא מן הכלל. מילים רבות, שבצורות המקור שלהן יש חולם חסר, מקבלות קמץ קטן בהטייה לצורך ריבוי, סמיכות, שייכות ותאור. דוגמאות: שבולים, צפורניים, צפורני-חתול, כותלי-חזיר, קבולתו, דופקו, גולמי, בורגי. בכולן הו' הראשונה היא למעשה קמץ קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתלי-חזיר: חתיכות בשר משוקי החזיר החזיר. (יש כותבים גם "קתלי חזיר") (קתל הוא כנראה צורה תלמודית של כתל, עוד ראייה שלחז"ל היו הרבה שגיאות כתיב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קדל בארמית הוא עורף. אני מניח שכמו שצוואר של בקר הוא חלק טוב של הבשר, כך גם אצל החזיר. לכן מסתבר שהצורה קתל היא המקורית, ודווקא הצורה כתל היא תוצאה של חילוף עיצורים או טעות כתיב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הדוגמאות שנתת כאן יש, אכן קמץ קטן, אולם לא זו היתה שאלתי. לא שאלתי על קמץ קטן, אלא על חטף קמץ, המופיע במילים: צפורים, צרי ושבולים (כפי שכתבת אתה בתשובתך הקודמת). על פי הדקדוק העברי מופיע חטף קמץ, כמו שתי התנועות החטופות האחרות, חטף פתח וחטף סגול, אך ורק תחת אותיות גרוניות (ה א ח ר ע) במקום שווא. בכך אין כל ייחוד. הופעתו תחת אותיות שאינן גרוניות (צ, פ, ב בדוגמאות הנ"ל) היא יוצאת מן הכלל. נאמר לי שעל תופעת ה"צפורים" יש חומר כתוב רב. אשמח לשמוע על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מאוד: קמץ קטן יבוא לפני שווא נח, חטף קמץ הוא שווא נע ויבוא רק לפני תנועה. לכן "חדשים" בחטף קמץ ואילו "חדשי" בקמץ קטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצירוף "קדשי קדשים", הקו"ף של "קדשי" קמוצה בקמץ קטן. אם אתה אשכנזי או תימני, הקו"ף של "קדשים" חטופה בחטף קמץ. אם אתה ספרדי, היא קמוצה בקמץ רחב - "KADASHIM". מי יענה על החידה ששאלתי את דני בתגובה 124210 ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי במילון. בביטוי "קדשי קדשים" מנוקדת הקו"ף של קדשים בקמץ (קטן או גדול, ובכל מקרה לא בחטף קמץ). קו"ף זו מהווה הברה פתוחה. לפי מיטב ידיעתי, הכלל של תנועה קטנה בהברה לא מוטעמת מתייחס רק להברה סגורה, אין כלל הנוגע להברות פתוחות, ולפיכך יש לבטא את המילה על פי המסורת, כל אחד כמנהגו. [ידוע לי שיש גם כלל שהברה פתוחה לא מוטעמת תנוקד בתנועה גדולה. לשני הכללים יחד קוראים סל"ק פל"ג (סגורה, לא מוטעמת, קטנה - פתוחה, לא מוטעמת, גדולה), אבל אינני בטוחה שהפל"ג נכון. אם הוא נכון צריך לבטא כמנהג הספרדים, כי גם אצל האשכנזים והתימנים, הנוהגים להטעים הטעמה "מלעילית", ההברה הראשונה במילה זו איננה מוטעמת.] מצאתי את הקו"ף המנוקדת בחטף קמץ בביטוי "קדש הקדשים". עדיין דרוש הסבר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר את כללי הסלקים והפלגים, אבל אם מנקדים את הקו"ף בחטף קמץ, יש רק שתי הברות: קד-שים, והרי הכל בא על מקומו בשלום. גם בביטוי האשכנזי וגם בביטוי הספרדי של המילה נשמר היגיון דקדוקי. אם במילונך מנוקדת הקו"ף בקמץ, הרי שהקמץ בהכרח רחב, ומכאן שבעל המילון נקט בשיטה הספרדית. למרות שרוב הברתנו היא כהברת ספרד, בעניין המילה "קדשים" נראה לי שאין חולק שרוב דוברי העברית מבטאים "KODASHIM", ולפיכך מוטב לנקד בחטף קמץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם חשקה נפשך בדוגמה נוספת, הרי לך ממגילת רות: "ואלקטה בשבלים", "אלקטה נא". על פי "כתר ארם-צובא" הקו"ף בחטף-קמץ, על פי "מקראות גדולות" הקו"ף בשווא נע פושט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינך תימניה, ודאי קראת בשבוע שעבר את פרשת "בלק", ואולי גם את "חוקת". בפרשה זו פעמיים חטף-קמץ, במילים שצלילן דומה אך משמעותן שונה לגמרי: "גם קב לא תקבנו", "ואת האישה אל קבתה" - אליטרציה דקה ונאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בס"ד אותיות ילמנ"ק, כאשר הן באות בשווא, יש להן נטייה לא לקבל דגש. דוגמאות: היהודים, הלוים, המבורך, ויקנאו, יבקשו. יתכן, שבגלל זה, הדגש החזק ב-ק', השפיע על השווא, והפכו לחטף-פתח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בס"ד תיקון טעות: חטף-קמץ, ולא חטף-פתח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי אותך נכון, אתה טוען שלא מקובל שאותיות אלו יהיו בדגש ושווא נע רגיל. לפיכך, משקיבלו דגש, הפך השווא הנע לחטף קמץ. הטענה מעניינת אבל קצת בעייתית, כי הכלל שנתת אינו גורף. קל למצוא הרבה מקרים בהם אותיות אלו בדגש ושווא. לגבי הדוגמאות שציינת: היכן מופיע "היהודים" בי' רפויה? מקובל להדגיש את המ' של "המבורך" - בעיקר אצל ספרדים ותימנים, אבל גם בספרי אשכנזים מדוקדקים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |