בתשובה לניצה, 29/05/03 1:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון, אני בהחלט שופט דברים עפ"י הצדק, וכפי שהסברתי לא פעם יש כאן צדק מול צדק - הצדק הישראלי למדינה יהודית בגבולות בטוחים מול הצדק הפלסטיני להגדרה עצמית. הצדק הישראלי קם והתממש ב1948 בעוד אי הצדק הפלסטיני זועק לשמיים ומהווה נטל ובעיה על מדינת ישראל. פתרון צודק של הבעייה יהיה טוב לשני העמים, להבדיל מהמלחמה הממושכת והמיותרת הנגרמת לא מעט בעטיים של המתנחלים. המשפט האחרון שלך המאשים אותי בבוגדנות נאמר כבר לא פעם ע"י לאומנים מבני עמנו שלא אהבו גישות מתונות יותר ומתחשבות יותר באחרים, ויש לזה לא מעט היבטים חברתיים ונפשיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא אגיב על הכל רק על המשפט האחרון. לא חשבתי כלל על בוגדנות בהקשר שלך. כשאני קוראת את המשפט שוב אני מבינה שאפשר היה להבין את זה. אבל מה שאני חושבת לגביך הוא (ותסלח לי על שאני מנתחת אותך, אני עושה את זה רק כדי שתבין שלא חשבתי על בגידה), שיש לך בעיה עם הזהות היהודית שלך. אתה לא מוכן לקבל אותה כפי שהיא. כיון שהזהות היהודית היא מקור הצדק שלך בלהיות כאן, וכיון שכפי שאמרתי אתה רגיש מאד לצדק, יש לך רגשות אשמה בנידון כלפי הערבים,(תכונה יהודית מאוד..). אתה מתמודד עם הבעיה בכך שאתה ''משלם'' להם בהכרה מופרזת ושלא במקומה בצדק שלהם. זה שאחיך נטחנים עד דק ב''צדק'' הזה שאתה מעניק לערבים, זה מחיר שאתה מוכן לשלם כדי להרגיש מוסרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדק אינו חייב להיות תוקפני ודורסני ועל חשבונו של האחר. הוא בהחלט יכול להיות מושג ע''י פשרה המכירה בכך שגם לצד השני יש משהו מן הצדק. על הצדקת מעשי עוולה בשם ה''צדק'' יש לנו נסיון מסוים. לעמנו יצא להכיר תיאורית גזע מסוימת המחלקת את האנושות לגזע עליון וגזעים נחותים שחלקם ראויים להיות משרתיו וחלקם ראויים להשמדה. כמובן שכך ראתה התיאוריה את הצדק. כל מי שעירער על כך נחשד באי הסכמה באשר לצידקתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי משים נגעת כאן בנקודה המכריעה: תחושת הצדק הישראלי (לא לכולם אך לגבי רובנו המכריע) אכן באה על סיפוקה באמצעות "מדינה יהודית בגבולות בטוחים". לעומת זאת תחושת אי הצדק שחשים הפלסטינאים אינה נובעת משלילת זכות ההגדרה העצמית אלא מגזילת המולדת. המחשה טריה לכך מן הימים האחרונים מצויה בנאום עראפת לרגל יום "הנכבה": על כן כשאתה מכריז כי "פתרון צודק של הבעייה יהיה טוב לשני העמים" אתה מתעלם מכך שגם אם הפתרון הינו "טוב" לשני העמים ו"צודק" מבחינת רוב הישראלים, הרי הוא בלתי צודק בעליל מבחינת הפלסטינים. שים לב, שאינני מתווכח פה לגבי התועלת ב"פתרון" זה או אחר. אני פשוט חולק על האופן בו אתה משליך את תפיסת הצדק שלך על הצד השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שהפלסטינים מוותרים כאן על חלק נכבד ממולדתם. לכך הסכים כבר אש"ף בהצהרתו ב1988 (ימי האינתיפאדה הראשונה). בפשרה כל צד מפסיד משהו וגם התנועה הציונית נאלצה לוותר בתחילה על עבר הירדן המזרחי ולאחר מכן על שטחי הגדה והרצועה. כמו כן, הפשרה הטריטוריאלית בין שני העמים נקבעת עפ"י המצב בשטח שבו ממילא הפלסטינים נמצאים ברובם בשטחים הכבושים והיהודים בקו הירוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שואל בחיטים ואתה עונה בשעורים... העובדה שסכסוך מסתיים בפשרה אינה בהכרח הופכת את הפשרה לצודקת בעיני הצדדים הנצים. בחיי היומיום יש אינספור דוגמאות לתביעות משפטיות שהסתיימו בהסדר ולא משום שהתובע חש שבכך נעשה הצדק, אלא משום שהאלטרנטיבה היא משפט שיימשך שנים, יעלה הון תועפות, ימרר את חיי התובע ויהרוס את שמו הטוב וזאת מבלי שאין כל ערובה לגבי תוצאות המשפט. כפי שניסיתי להבהיר לך בפתיל תגובה 121625 , מבחן הצדק ומבחן הפרגמטיזם הם שני דברים שונים לגמרי. אתה מתעקש לכרוך אותם יחד ועל ידי כך מגיע להיקשים מופרכים. לדוגמא, נניח שפלשתינאי פרגמאטי (אבו מאזן?) יחתום איתנו על ההסדר לו אתה מייחל. האם זה הופך אותו למי שמכיר ב"צדק של העם היהודי הרוצה להקים בית לאומי ריבוני בארצו" (רמז: עבודת הדוקטוראט שלו)? או העמדת הפנים היוצרת גזירה שווה בין הויתור המצופה מהפלשתינאים לויתור הוירטואלי של התנועה הציונית על עבר הירדן המזרחי או ה"ויתור" על ארץ המתנחלים. על משפטי מפתח קלאסיים מסוג "שני הצדדים יצטרכו לעשות ויתורים כואבים עבור השלום" כתב פעם אורי אורבך: חה-חה-חה, אתם תוותרו על הרגליים שלכם ואנחנו נוותר על הטחורים שלנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |