בתשובה למיאתה, 24/05/03 9:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, סרט מדהים. בשקרים שבו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מגיב לכתבה שהפנית אליה: הקדמה- בפרבר רגיל של דנוור- ליטלטון, באמצע אמריקה הגדולה והשבעה כמה נערים שעמדו לסיים את לימודיהם בתיכון "קולומבין" בעיר לקחו כלי נשק אוטומטיים ופצצות וערכו טבח בבית הספר לאחר שבבוקר אותו יום שיחקו באולינג בטבח נהרגו ונפצעו עשרות תלמידים ובסופו הרוצחים התאבדו. הכדורים לרובים נקנו בסניף של הכלבו השכונתי ב17 סנט הכדור וללא פיקוח הארוע נקרא מאז "באולינג לקולומבין" כשבוע לאחר הטבח האגודת הרובאים הלאומית(נ.ר.א) ערכה כינוס גדול בליטלטון ותמונות מהארוע ומההפגנה של המתנגדים היו בסרט, כמו כן הראו אימונים של הנ.ר.א- הם יורים לשם הגנה וחינוך לתרבות אמריקאית- כך הם טוענים 1.בסרט מופיע מפעל ענק של "לוקהיד- מרטין" חברת נשק אמריקאית- קפיטליסטית אדירה בליטלטון, ונאמר כי לאחר שפצצת אטום מיוצרת שם היא עוברת מהמפעל, לבסיס המיועד דרך ליטלטון באישון לילה, ובמאמר כתוב כי המפעל מיצר לווינים בלבד. -כן, בטח שמפעל שמיצר פצצות יגיד שהוא לא מייצר פצצות, קוראים לזה מידור וזה קיים גם אצלנו ב"מערכת הבטחון" 2.הנ.ר.א הם חבורה של ימנים מליטנטים פחדנים שלובשים מדים ואפודים וכלי נשק אוטומטיים כדי "להגן על הבית" (מתנחלים? מה הקשר??) והנאום של הסטון-מנהיגם מוכיח כי הם לא מוכנים לוותר על הזכות להיות מטומטמים, לא משנה אם הנאום שלו היה במקום אחר ובזמן אחר, הנאום היה לאחר שנערים רצחו סתם כך נערים אחרים כי זה חוקי שיהיה נשק אוטומטי סתם כך בבית שלהם בכלל לפני שאני נגרר לקרוא לעומק כתבה ענקית שכזו מי שיש לו מספר רובים טעונים בבית במקומות אסטרטגיים כי "זה מרגיע אותו" הוא משוגע ללא תקנה. כך שאין דיון אמיתי בעניין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לפחות באתר נטען שגם מייקל מור לא טוען היום שמייצרים שם פצצות אטום. נדמה לי שקצת קשה להחביא כור גרעיני. 2. גם לי אינטואיטיבית נראה שאין שום צדק או הגיון בדעות של הNRA, ושהרבה מהמוטיבציות המקוריות מאחורי ה"זכות לשאת נשק" כבר לא רלוונטיות בארה"ב של ימינו (במיוחד כאשר מדברים על נשק אוטומטי). למרות זאת, גם אם הסרט הצליח לגרום לך להתרגז מאוד, אני די משוכנע שהNRA לא מורכב רק מ"חבורה של ימנים מליטנטים פחדנים שלובשים מדים ואפודים וכלי נשק אוטומטיים". בכל מקרה, לקרוא להם כך אינה דרך לשכנע מישהו במשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא ראיתי את הסרט אבל המקרה המתואר נקרא עד כה "הטבח בקולומביין" - "The colombine massacre". הסיפור קצת יותר מורכב מבחינה פסיכולוגית וחברתית מכפי שתיארת ומערב בתוכו יחסים שבין מקובלים ל"לא מקובלים", ספורטאים וחנונים בבית הספר. האמריקאים מחפשים אשמים לצורך העניין. הצעד הראשון היה להאשים את יצרני משחקי המחשב בטענה שהם אלה שסיפקו את הרעיונות לביצוע הרצח. הקונגרס ובתי המשפט האמריקאים השונים דנו בסוגיה זמן מה ולבסוף דחו אותה. כעת, תשומת הלב מוקדשת למלחמה במפעלי הנשק. ובנוגע לטענתך על המשוגעים שמחזיקים כלי נשק בביתם - בשוויץ, השירות הצבאי הוא חובה ובסיומו לוקח כל חייל משוחרר את רובהו האישי לביתו, ומתחייב להגיע איתו לשירות המילואים. רובה טעון בבתים שוויצרים, אינו מחזה נדיר וגם השימוש בו על מנת להבריח את הכלב של השכנים שלועס את הקומפוסט. משוגעים? אולי, אך הדברים כמובן תלויי תרבות, זמן ומקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבל ומדגיש מדבריך: הדברים כמובן תלויי תרבות, זמן ומקום |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון, השירות הצבאי בשוויץ הוא לא חובה. מי שרוצה יכול לשלם מס נוסף בגובה 0.5% כמדומני במקום לשרת בצבא. מצד שני השירות הסדיר נמשך רק שנה ומדי א' מאד יפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את הסרט, ואני לא יכולה לשפוט אם הוא אכן מטעה, אבל הטענה הראשונה בביקורת עליו לא מתרוממת. מן הסתם, כמו סרטים אחרים של מייקל מור, זה סרט אישי המבוסס על חומרי מציאות, לפעמים גולש ל''מוקיומנטרי'' (סרט שמערב פיקציה ותיעוד) ומדגיש מאוד את דמות יוצר הסרט. הטענה כאילו הוא ''לא סרט דוקומנטרי'' נכונה אם כך, אם רוצים לכתוב תזה על סמך הסרט הזה. אבל היא מתעלמת מהשינויים הרבים שעבר הז'אנר התיעודי בעשרים השנים האחרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הצלחתו של הסרט לוותה גם בביקורת חריפה. דווקא בעיני כמה מבקרי קולנוע ליברלים מניו-יורק הסרט לא מצא חן. לדעתם, הפר מור את כל כללי האתיקה של סרט תעודה ומהל אותו בפופוליזם זול. הוא זילזל בעיקרון הכרונולוגי של האירועים והציג תהליך שנמשך כעשר שנים כאילו התרחש במהלך שנתיים קצרות בלבד. זאת ועוד, יש בסרט אי-דיוקים בפרטים; בתמונות ביקורו של רייגן לא מצוין שהיה אז ערב בחירתו לנשיאות, ולא ביקור של נשיא. ולמעשה לא פוטרו שלושים אלף פועלים, אלא פחות, וכיוצא בזה. הסרט שכולם צפו שיזכה בפרס האוסקר ליצירה התיעודית הטובה ביותר לא נכלל בתחרות עקב המתקפה הקטלנית עליו. אפשר, כמובן, לחלוק על עמדותיו הרדיקליות של מור וכן לדרוש ממנו להקפיד יותר בעריכת המידע. ואולם טענתם של מבקריו נעוצה ברצונם לשפוט את רוג'ר ואני באמצעות פרמטרים מובהקים של סרט תעודה, בעוד שמור עצמו חרג במודע מה"ז'אנר". הסרט לא נקרא "רוג'ר ועולם התעשייה המודרני" אלא רוג'ר ואני. רוג'ר הוא יו"ר חבר המנהלים של "ג'נרל מוטורס", שמור מבקש לכל אורך הסיפור לפגוש אותו כדי להזמינו לפלינט1. ה"אני" בשם הסרט מתייחס הן לקטעי אוטוביוגרפיה של מור והן ליחסו הכללי אל רוג'ר. הסובייקטיביות נחשפת מלכתחילה, ולכן לא זו בלבד שאין קול-על רשמי ומכובד בסרט, אלא שכל החומר נערך בגלוי כדי לשרת עמדה אישית מאוד וביקורתית מאוד על הסדר הכלכלי הקיים." ("הקולנוע כהיסטויה" מאת שלמה זנד, עמוד 171) 1 עיר הולדתו של מור ושל "ג'נרל מוטורס" שבה נעשו בשנות ה80 פיטורים של עובדים שהיו תלויים בחייהם ובפרנסתם בקונצרן והעיר החלה להתפורר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |