בתשובה לברקת, 08/05/03 14:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגישה של זך על הצורך באינדבידואליזם מוחלט בשירה השתלטה משום ש''זה מה שהיה אז באויר'' בעולם הרחב , והרבה משוררים ישראליים חשו שלא צריך להיות ''פרובנציאליים '' אלא ללכת בעקבות צו העולם שאותו היציע להם זך. וככה זה היה גם בתחומים אחרים באמנות הציור למשל . אין לזה שום קשר לשאלה עם האופציה שזך היציע הייתה טובה יותר מאופציות אחרות , היא פשוט הייתה ''אופנתית '' יותר . ואשר למר שכטר צר לי לאמר שאינני מתפעל כלל משום ביקורת שלו על משורר עכשווי שהרי האיש חוזר ומצהיר שמבחינתו השירה האמיתית הסתיימה בראשית שנות השישים והכל מאז הוא דפוק ,כך שאני יכול לקבוע ללא היסוס שהאיש מאובן לחלוטין בתפיסותיו ואין טעם להתייחס ברצינות לשום דבר שהוא אומר לגבי יצירה מודרנית יותר מראשית שנות השישים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. העובדה שאיני מסכימה איתך, אין פירושה שמר שכטר צודק. גם הוא חוטא בהכללות ובהתנשאות (אם כי מעט קרוב יותר לעובדות). 2. אני מקווה שאתה לא בא לבקר כאן כל "אופנה" ספרותית וכל זרם ביצירה. הביקורת שלך היא על הזרם/סגנון שזך היה אחד הבולטים בו, אבל אין טעם להשתלח ב"מי שהלך אחרי מי" או ב"מי הכתיב למי". אלא אם אתה באמת רוצה להיכנס לשאלות הגדולות - מי קובע אופנות תרבותיות? מי מחולל שינויי פרדיגמה? מי "מחליף" את הזרמים האמנותיים? רק דבר אחד נוסף: שירה היתה פעם ז'אנר עברי מאוד פופולרי. אם לשירה של זך, כמו לשירה של אלתרמן, לא היתה אוזן קשבת בציבור בזמן שיצאו, הספרים היו נותרים על המדפים. אלף משוררים-מחקים ואלפיים מבקרי ספרות לא היו עוזרים במקרה כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, קל מאוד להיתפס לזך כמייצג "דור האני". הנה דוגמה שעומדת בסתירה לדיכוטומיה זך/אלתרמן: עמיחי הוא דוגמה למשורר מעט יותר מבוגר מזך (בשנים בודדות, נדמה לי), אבל שנתפס כשייך לחצי-דור שמעליו. הוא כותב שירה נפלאה, שיכולה להיקרא גם אישית וגם קולקטיבית. הוא גם הרבה פחות חילוני מזך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |