בתשובה לניצה, 24/04/03 21:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ניצה, כאמור, די במאמר של גלעד ובפסקה לעיל מהמאמר על ויקו כדי למצוא הבדל יסודי בין 2 הגישות. בתיאור הדגם של בלבן מסביר גלעד מדוע כשאנו באים לבחון פוליטיקאים אל לנו להתייחס לדבריהם ולאידיאולוגיה שלהם (ואין זה משנה לצורך הבהרת שאלתך הספציפית אם נימוקיו משכנעים או אם לאו). ויקו, בניגוד מוחלט לכך, טוען (ראי הפסקה המצוטטת) שהשער להבנת תרבות בכלל (ותרבות פוליטית בכלל זה) הוא חקירת המיתוסים, האידיאולוגיות, לשון הדיבור, הדימויים שמשתמשים בהם אנשי ציבור וכו', דברים שבלבן שולל מפוליטיקאיו. יש אפוא ניגוד מהותי בין שתי הגישות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, עכשיו זה מובן לי יותר. בניתוח פוליטיקאים של ימינו, אין צורך בחקירת המיתוסים האידאולוגיות וכו', כיון שאנו כולם חשופים לאותה סביבה. על גבי זה לתאוריה הבלבנית יש מקום נרחב. גם בחקר ההסטוריה. אחרי שאתה מכניס את עצמך ל''ראש'' של התקופה על ידי הבנת האידאולוגיות המיתוסים וכו', את הניתוח של הכוונות והדרך בה הדמויות ההיסטוריות יישמו את מטרותיהם, אתה יכול לנתח בדרך הבלבנית. כלומר עדיין נראה לי שאין סתירה ממשית בין שתי הגישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצה, לא. אי אפשר לגשר בין שתי הגישות. כבר ציטטתי בתגובה קודמת שהופנתה אליך דוגמה שהעלה ערן בנוגע לאמריקה וקובה בתקופת המלחמה הקרה תגובה 142145. דוגמה זו ממחישה את המסקנות הקיצוניות אליהן יכולה להוביל התיאוריה הבלבנית והעומדות בניגוד לראיות שנשענות על חקר האידיאולוגיה, הלך הרוח, ודבריו של קנדי בתקופת המלחמה הקרה. מובן מאליו שהיסטוריונים מקצועיים מביאים בחשבון לא רק את האידיאולוגיות וההצהרות אלא גם את המעשים, אבל על כל זאת כבר עמדתי בתגובותיי הקודמות, ואיני רוצה עוד לחזור ולדוש בדברים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |