|
במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות ביום שישי האחרון פורסמה כתבה גדולה על זוהר ובכללה ראיון אתה. בכתבה פרטים מעניינים/מוזרים, בין השאר, למשל, שלא ראתה את בתה היחידה זה שבע עשרה שנים, מאז שהבת היתה בת שתים-עשרה, וגם איננה יודעת איך נראית הבת כיום. לדעתה גם אין צורך מיוחד בדבר, וזה קשור עם כל סיפור ה"רוחניות" (או ה"רוחיות", לגרסתם של אחדים) - לדעתה לא צריך להיות קרוב למישהו פיזית כדי להיות אתו. לשאלה אם בתה כועסת עליה או כעסה עליה בעבר ענתה זוהר כי לבת "היו רחמים עצמיים כמו לכל בנאדם".
מובן שזוהר טוענת במאמר כי גילתה את האושר בחייה עם קאלו. אינני חוקר כליות ולב ואולי אין לי (ולא לכל אחד אחר) זכות להתווכח על הצהרות אושר אישי של אנשי כיתות/קבוצות אזוטריות כאלה ואחרות. עם זאת, הרושם הכללי (לא רק שלי) העולה מן המאמר הוא של אשה מבולבלת, אבודה ובהחלט לא מאושרת.
ייתכן שקאלו, בניגוד לגורואים אחרים, לא עשה הון מן החסידים שלו, וייתכן שכוונותיו טהורות משל אחרים. ובכל זאת, לנוכח המוזרות והתמהוניות המצטיירת מן המאמר - פוצו לכם ונוסו כשאתם רואים גורו באופק, גם אם זה גורו "טוב", לבל תיחשפו להשפעותיו הביזאריות. והדבר נכון במיוחד לגבי צעירים בני עשרה הצמאים ל"גאולה" כלשהי, ולהענקת תוכן לחייהם. נראה שכדאי למצוא תכנים אחרים, במסגרות שפויות יותר.
|
|