|
שמעתי לפני כשעה את גרשוני מסביר את סירובו לבוא לטקס, והעסק יותר מסובך מכפי שנראה ממבט ראשון.
גרשוני טוען שהוא מכבד את המדינה וסמליה. יתרה מזאת הוא טוען שהוא רענן ביצירותיו חלק מסמלי המדינה שהעלו עובש. בקצרה, הבנתי שאין לו בעייה ללחוץ יד למדינה ולסמליה בטקס לו היה הדבר אפשרי, אך בעיניו לימור לבנת ואריק שרון אינם המדינה (מה שמזכיר את אמרתו של מלך צרפת לואי ה-14, אאל"ט, שאמר, "המדינה היא אני"). בעיניו לבנת אף שנבחרה באורח דמוקרטי, אינה מייצגת כראוי את הדמוקרטיה הישראלית.
לראייה שלבנת אינה מייצגת היטב את הדמוקרטיה, הוא הביא צטוט מדבריה, שבהם טענה כי "הוא צריך להודות לדמוקרטיה שמאפשרת לו לצייר כרצונו". אמירות כאלה נראות לו גובלות בפשיזם (הוא לא נקט במילה זו אך זה השתמע). האם ללימור לבנת הוא צריך להכיר תודה שהוא מצייר? עצם הרעיון שהוא מצייר בזכות לבנת כביכול מרתיח אותו.
המדינה והדמוקרטיה הישראלית הן בנות 55 שנה, גרשוני מצייר כמה עשרות שנים. האם אנשים כשרון ולבנת שנבחרו אמנם באופן דמוקרטי, אך נמצאים באופן זמני בלבד בשלטון, הם מייצגיה האותנטיים? לדעתו, הם רק משחיתים את המדינה וסמליה, היקרים ללבו. אף כי לא אמר זאת במפורש, לדעתו, הוא הנציג האותנטי של המדינה ולא הם, הוא המבטא את רוחה האמיתית ולא הם, הם בנלוזותם יחלפו, המדינה וסמליה ישארו.
לדעתי זה לא פשוט, איני מכיר די את גרשוני (והמעט שראיתי מעבודותיו לא דיבר אליי), אך יש לזכור שבעקרון את פרס ישראל מקבלים מדענים ואנשי רוח בעלי שיעור קומה; אמנם יש בחלוקת הפרס הוקרה של המדינה בפועלם - אך מצד שני אנשי רוח אלה אוצלים משהו מעצמם ונופחים רוח בנשמתה של המדינה: המדענים הגדולים הם עצמם סמל לקידמתה המדעית של המדינה, האמנים סמל לתרבותה וכו'. האם חייב הקשר בינם לבין המדינה לעבור את התווך של לבנת?
יכול להיות שגרשוני יכול היה לפתור את הדילמה שלו במה שמכונה במחוזותינו "פשרה יצירתית": הוא יכול היה להבהיר בתקשורת (ואלו מטעמים שהיא אוהבת), שלחיצת יד עם לבנת ושרון אינה לחיצת יד אישית איתם עצמם ועם דיעותיהם הפוליטיות, אלא לחיצת יד עם "משרותיהם", עם שרת החינוך ועם רה"מ, יהיו מי שיהיו.
|
|