|
||||
|
||||
אולי לא מאמר על פמיניזם, אבל מאמר על תפקידים מיניים. גם עלי לא מקובלת התפיסה הפוסט-סטרוטוראליסטית שרואה בפרסונה המינית (או המגדר, למרות החפיפה הלא מלאה ביניהם) הבנייה תרבותית מוחלטת. אבל אין ספק שעל בסיס הטבעי-פראי-דיוניסי של התפקידים המיניים התפתחו מבנים חברתיים אדירים, שעיצבו עוד ועוד את הפרסונות המיניות השונות. פרקטיקת הבוטש-פם, היא סוג קאמפי חצי מודע לעצמו, של אותן הבנייות תרבותיות. רק שגם פא(ג)ליה מדברת הבנייה תרבותית. השאלה היא רק כמה חשיבות היא מייחסת לה. וישנה שאלה עמוקה יותר והיא האם האדם משועבד לתפקידים הטבעיים-דיוניסיים-חייתיים שלו, או שהוא חופשי מתוקף אנושיותו, לנוע לעבר עיצוב מחדש ע"י התרבות (ושוב באיזו מידה הוא חופשי). ------------------------------------------------- פסטיש- p-files.org |
|
||||
|
||||
במאמר של פא[ג]ליה על הילארי בלינק שנתתי למעלה, מראה שאולי אפשר לעבור מפרסונה מינית אחת לשניה. הילארי הצליחה ללמד את עצמה להיות אישה. אגב, אני מניח שאת יודעת שפא[ג]ליה היא לסבית (עם מוח של זכר לפי דבריה). היא אמרה פעם שכללי התנהגות etiquette הם רק בשביל מסורסים. |
|
||||
|
||||
מה הם: פוסטסטרוטוראליסטיות, פרקטיקת הבוטשפם, קאמפי, וכו'ֿ אין טעם שנסביר לו. |
|
||||
|
||||
פוסט-סטרוקטורליזם: קאמפ (הולך טוב עם קיטש, חזק בתרבות הגייז). אפשר להגדיר, אבל מספיק לראות את האמנות של ג'ף קונס: פרקטיקת Butch-Femme : משחקי תפקידים בין שתי לסביות, האחת נראית ומשחקת בתפקיד "גברי" והשנייה "נשי". |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |