בתשובה לנגה, 20/03/03 3:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי צריך להקשיח, בבת אחת ולרוחב כל החזית, את הקריטריונים לפרסום? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב על ההשלכות של צעד כזה. עם פחות אפשרויות פרסום, יקרה אחד משניים: 1. האוניברסיטאות תגמשנה את הקריטריונים לקבלת קביעות, ותסתמכנה על קריטריונים נוספים ופחות על היקף הפרסומים. 2. האוניברסיטאות לא תגמשנה את הקריטריונים לקבלת קביעות, ופשוט יהיו הרבה פחות חברי אקדמיה שיתקדמו בסולם האקדמי. ז"א, חברי סגל רבים יישארו במשך שנים בחוסר וודאות מקצועית, מנסים את מזלם באוניברסיטאות שונות ונדחים, ואחרי שלושה-ארבעה נסיונות כאלה ימצאו עצמם בגיל 50, בלי סיכוי למשרה מסודרת, פרופסורים שעבר זמנם. נראה לי תסריט זוועתי. אם נלך, אם כך, על תסריט מס' 1, הרי שהאוניברסיטאות תצטרכנה לגבש מערכת הערכה חדשה לחברי סגל. אולי יתחילו לתת יותר משקל לכישורי ההוראה של המועמד, וניפטר מכל המרצים האיומים האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם המצב היום הוא שכמעט כולם מצליחים לפרסם הרבה, אז אפשר ללכת על ההצעה של עוזי, ולשנות את מדיניות ההערכה והקידום רק מבחינה כמותית, ולא מהותית: עדיין יסתכלו רק על פרסומים, אבל ידרשו פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהקשחת קריטריוני הפרסום תפגע באיכות המדעית. הרי לפי מה שהסברת בתגובה 94662, בערך אחד מכל 20 מאמרים במדעי החברה הוא שגוי. לכן במצב הנוכחי שבו (נניח) רק אחד מתוך 100 מאמרים הוא מעניין, יש רק סיכוי של 1 ל 2000 לטעות שבאמת משנה משהו למישהו. אם יפרסמו רק מאמרים מעניינים, אז תהיה כמות בלתי נסבלת של טעויות קריטיות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי הוא שמבין הטענות שמוכחות ב"רמת ודאות של 95%", אחת מכל עשרים צפויה להיות שגויה. לעתים קרובות רמת הודאות גבוהה יותר. אם אחת מבין 100 תוצאות סטטיסטיות היא מעניינת, אז הסיכוי שלה להיות שגויה הוא 1 ל-20, בדיוק כמו שאר 99 התוצאות הלא-מעניינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשדתי בזה, אבל כשמדובר בחישובים שגויים - אני לא מסתכן... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |