 |
להזכירך, עוד הרבה לפני תחילת המהומות, ברק היה למעשה ללא קואליציה. כבר אז היה ברור שברק נמצא במסלול קריסה, והלחץ על ערפאת הופעל אז במלוא הכוח. התפטרותו של ברק באה לאחר שכבר הוחלט על הקדמת הבחירות, ולגבי ערפאת, הלחץ לא גדל במיוחד כתוצאה מכך מאחר שהממשלה היתה נופלת בכל מקרה.
בנוסף, נקודת הלחץ האמיתית לא תלויה היתה כלל במועד הבחירות לראשות הממשלה, או במועד הבחירות לכנסת, אם היו מתקיימות. מדובר בתאריך שבו קלינטון עוזב את הבית הלבן, וגם הוא לא השתנה כתוצאה מהתפטרות ברק.
להתפטרות ברק היה תפקיד חשוב בחסימת דרכו של בנימין נתניהו, שלבטח היה מנצח את ברק בבחירות הקרובות, ויש לה יותר משמעות פנים-פוליטית מאשר מדינית.
לגבי הנקודה השנייה שלך - הטקטיקה של ברק היא יותר מחוכמת ממה שציינת. ברק לא יכול להציג את ההסכם לעם דרך בחירות, משום שאז אין לכך כל משמעות חוקית. מבחינת החוק - בחירות הן לא משאל עם, והן לא יחייבו את הכנסת - הכנסת הנוכחית, להזכירך - לתמוך בהסכם.
מצד שני, מבחינה חוקית, משאל עם כמוהו כחוק שחוקק ע\'\'י הכנסת (אינני בקי לחלוטין בפרטי החוק בנוגע לכך, ואני אשמח אם למישהו יהיו השגות בעניין), ומבחינה ציבורית מדובר בלחץ הרבה יותר חזק אפילו מניצחון של ברק בבחירות. כלומר - ברק חותר למשאל עם, לא לבחירות.
הסיבה היחידה שבגללה אולי ירצה ללכת לבחירות בלי משאל עם, היא אם הוא יחזיר לעצמו את חושיו הפוליטיים, ויוכל להבטיח את אישורה של הכנסת. כפי שציינתי במאמר, אינני חושב שזהו הצד החזק של ברק, ולכן אני מאמין שהוא יבחר ללכת למשאל עם.
ההצגה של ההסכם לעם (במשאל או בבחירות) כבחירה בין \'\'שלום\'\' ו\'\'מלחמה\'\', כפי שציינת, היא אכן הטקטיקה שבה ברק נוהג, בהבדל אחד - הוא שואף להוריד את המרכאות. כלומר, הוא יוצר מצב (לכך הוא כיוון מלכתחילה, אבל כעת אנחנו יכולים לראות את התמונה יותר בבירור) שבו הבחירה אכן תהיה בן שלום ומלחמה. גם אם זה לא היה הכרחי (לפחות לא לדעת הימין), הוא הולך על הכל או על חורבן כללי.
וכך אפשר להבין את הזעקות שנשמעות בימים אלו מכיוונם של עוזי לנדאו ואהוד אולמרט. לא האינטיליגנציה של העם עומדת למבחן במשאל העם המתקרב, אלא חושיו. הימין לא יוכל לשכנע את העם ב\'\'דמגוגיה\'\' של ברק, משום שברק גורר באמת ובתמים את הדברים למצב הדרמטי שהוא מציג. כל מה שהימין יכול לעשות הוא לצעוק בחוסר אונים מוחלט שברק הוא \'\'שפל ונכלה\'\', אבל המצב בשטח הוא שיכתיב את התוצאות במשאל, גם אם הוא תוצאה של מדיניות מחוכמת של ברק וערפאת.
כאשר יגיע הבוחר אל הקלפי ביום משאל העם (או הבחירות), הוא יראה לנגד עיניו את החודשים האחרונים של האינתיפאדה, עם ההרוגים והפצועים, והוא יבין שהצבעה נגד ההסכם רק תדרדר את המצב יותר, וזה לא בגלל שזו דמגוגיה, אלא בגלל שזו האמת.
אולי נימוק זה גם מסביר את הצורך של ערפאת באלימות \'\'כל-כך קרוב להשגת השלום\'\'. מעבר לוויתורים הנוספים שערפאת הצליח להשיג באמצעותה, זוהי תזכורת כואבת לעם ישראל לסיבה האמיתית שבגללה אנחנו שואפים לשלום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש