 |
ב"מקור ראשון" ראיון מעניין עם פליאה אלבק, דב הזכיר אותו בתגובה 287270 הנוגעת למאחזים.
אלבק מתייחסת לשני המקרים שהוזכרו במעלה הפתיל:
"אני חייבת להסביר. השתמשתי בביטויים מפסקי דין קודמים, כשהציטוט הזה למשל היה לקוח מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט. לעצם העניין חשוב להבין: הערבי שתבע את המדינה הוא שבחר למדוד את סבלו בכסף. לכן השבתי לו באותו מטבע של מדידת סבל בכסף, כשאמרתי כי מותה של האשה למעשה רק חסך את המשך כלכלתה. לא התייחסתי כלל לצד המוסרי-ערכי של העניין. מעבר לכך, חשוב לי להדגיש כי הדברים לא נכללו בכתב הגנה. מדובר היה בתדריך שלי לעמית בפרקליטות, שבו הסברתי מה לדעתי הוא צריך לטעון להגנת המדינה, אבל משום מה זה הודלף".
היה גם המקרה של מוכר הפלאפל הפלשתיני, שכתוצאה מפעילות חיילי צה"ל נכרתו שתי ידיו. הוא נאלץ להפסיק לעבוד, ואת אמרת שהוא יכול להמשיך לעבוד עם פרוטזות.
"גם פה הדברים לא מדויקים. המוכר עצמו תבע פיצויים הגדולים פי עשרה מהסכום שקיבל, בטענה שזה מה שהוא הרוויח לפני כן. אני טענתי שבפיצויים שנפסקו לו, הוא יכול לשכור אדם שיעבוד במקומו בפלאפל ולא להפסיד. תמיד הסתמכתי על פסקי דין קודמים, ואת אותם הדברים הייתי אומרת חד-משמעית גם לגבי יהודים, אבל היה נוח לאנשים מסוימים להדליף וליצור בציבור את הרושם שאני מחזיקה בעמדות כאלה".
יש בראיון כמה התבטאויות מפתיעות של אלבק; בין השאר, היא מאשימה את מדינת ישראל בכשלון הסכמי אוסלו ("כי מי שהפר את הסכמי אוסלו היה אנחנו. יום אחרי החתימה הטלנו סגר שלא אפשר לפלשתינים לצאת לעבוד"), אומרת שהיתה מוכנה לעזוב את ביתה שבעיר העתיקה תמורת שלום, ומייחסת למנחם בגין שינוי עמוק במדיניות הפקעת הקרקעות, לטובת הערבים דווקא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש