בתשובה לשלומית עזגד, 19/12/00 23:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה זאת אומרת זה לא עומד במבחן השיוויון? לא מעניין אותי שיוויון! זה מה שניסיתי להגיד, שזה ממש לא צריך להיות עניין המדינה שיש שיוויון או לא. איזה חלום יכול להיות למוביליות חברתית אם לאדם "עשיר" אין שום יתרון על בן-אדם עני? אין מוביליות חברתית! אם העשיר צריך לוותר על טיול הסקי או הדירה השניה, אז העני מוותר על חלום המוביליות שלו. אין לו לאן לנוע. אז על מה את מדברת כשאת אומרת "חלום המוביליות"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הקצנה: מה אם אין צורך שכולם יעבדו? מה יקרה כאשר יגיע היום (והוא יגיע) ובו בכדי לכלכל, אופטימלית, את האוכלוסיה במרחב מסויים ידרשו ידיים עובדות בסך של רק כ10% מהאוכלוסיה? האם המצב הרצוי בעיניך בתרחיש אפשרי מאד זה הוא שכל משאבי האוכלוסיה ירוכזו בידי אנשים אלו, בעוד שהשאר יחיו בעוני מוחלט או "יהנו" מחסדי העשירים, אין זה משנה מהו המכניזם שהביא אותם למעמדם? ומקרה פחות קיצוני: במצב (אשר יתכן שכבר מתקיים) בו, בשל שיפור בידע וטכנולוגיית הייצור, משאבי החברה מספיקים, במידה ויחולקו שווה בשווה, ליצירת איכות חיים טובה אצל כלל האוכלוסיה - המצב המועדף עליך הוא בכל זאת זה אשר בו העשירים - עשירים מאד, והעניים - עניים מאד? מילא, אילו הייתה התאמה בפועל בין מידת השקעתו של אדם או כשרונו (להבדיל מ"הכשרתו", בהנחה, עימה איני מסכים, שאכן קיים כזה הבדל) לבין הצלחתו הכלכלית, היה ניתן אולי לקבל את ההנחה שמתקיים כאן צדק (וזהו מה שכולנו מחפשים, בבואנו "לבחור" אידואלוגיה) - אך המתאם המדוייק יותר, עד כמעט התאמה מוחלטת, הוא זה שבין מצבו הכלכלי של הוריו לבין שלו. אולי הטענה "עבדתי קשה (...נניח...) ולכן מגיע לילדי שיהנו" נשמעת לך הגיונית, אך האם גם "לא עבדתי קשה, ולכן מגיע לילדי שיסבלו" נשמעת לך כזו? כן, אני יודע. העולם אינו מושלם ובני האדם עוד פחות. אם לא היה בכך הכרח, לא היו מספיק שרברבים, בנאים וחקלאים ובעלי מקצוע רבים וטובים אחרים. לפחות כל עוד הטכנלוגיה אינה מאפשרת אוטומציה של "עבודה שחורה". וכן, אני מודע לכך שתאוות בצע היא מהגורמים הבולטים למצבנו הטוב כיום, כמו אותם סטרטאפיסטים שמוותרים על חייהם הפרטיים תמורת 30,000 שקלים לחודש, או הסיכוי להפוך למיליונרים. אבל אתה, דובי, האחרון שהייתי מצפה ממנו לקבל את המצב הטבעי כ"אידיאל", רק בשל היותו כזה. ניתן לחפש מנגנון חברתי שיקדם את מצב החברה לקראת סיום קללת ה"בזיעת אפיך תאכל לחם". למשל? הנה: אני מרשה לעצמי לנחש שהרחבת "גיוס החובה" לכלל האוכלוסיה, הארכת משך זמן השירות, והקמת זרוע מתקדמת יותר של "שירות אזרחי", תרתום לרשות המדינה כוח אדם זול, בכמות מספיקה בכדי לספק המון שירותים "בסיסים", החל מ"שירותי בריאות", דרך "חינוך חינם", ואולי אפילו עד כדי "דיור חינם", שיאפשרו למעמד הנמוך (אנשים שאינם יכולים - או כן - אינם רוצים, להשקיע מעצמם) איכות חיים בסיסית הוגנת ולהקל רבות על חייו של המעמד הבינוני תוך הקשייה-זמנית על חיי כולם, כולל המעמד הגבוה (השירות הארוך יותר, שהוא פשוט המחיר, הלא גבוה, של איכות חיים זו) ואי פגיעה במוטיביציה, המבורכת ברוב המקרים, להתעשרות. כמובן שגם פתרון זה רחוק מלהיות מושלם, ויתכן שאף אינו עדיף על המצב היום, אבל הוא בהחלט מעניין, ואינו היחידי. בכל מקרה, אין הדבר קשור לנושא המאמר. גם אם לא תסכים על הצורך בשוויון כלכלי, בוודאי תסכים שמעמד כלכלי אינו "מדד" ל"ערך" של אדם, ובכלל - לאדם אין ערך, מאחר וחייו אינם כלי בידי החברה, הגזע או האל, אלא מטרה ויעוד בפני עצמם. זהו הבסיס ל"זיבולי המוח הפוסטמודרניסטים" ,הידועים גם בשם "הומניזם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני דן במצבים היפותטיים. הסיבה היחידה לכך שאינני דוגל בשיוויון היא שאיני מאמין שהוא אפשרי. הגישה שלי היא פרגמטית. אם יבואו ימות המשיח, אין לי בעיה שהמשאבים יחולקו שווה בשווה בין כולם. אם וכאשר נגיע למצב שזקוקים רק ל-10 אחוזים מהאוכלוסיה, אני לחלוטין אבין את המדינה שתחייב את אזרחיה לעבוד 10 אחוז מהזמן, ולחלק את המשאבים שווה בשווה. אבל עוד לא הגענו למצב הזה. אני מאחל לך שתהנה משירותי בריאות שיתבססו על כוח עבודה זול של אנשים שגוייסו בניגוד לרצונם. אני, מצידי, אעבור למדינה אחרת כשזה יקרה. גם דיור חינם לא תקבל. כפי שאתה וודאי יודע, כוח האדם הוא לא בדיוק זולל הכסף הגדול בענף. מה עם חומרים? תאלץ להלאים גם את יצרני חומרי הגלם. גם את המהנדסים והאדריכלים (מי צריך אדריכלים?! שיגורו בקופסאות!) אפשר לגייס לשירות חובה. או בקיצור - החזון שלך הוא קומוניסטי. אם אתה עדיין מאמין בחזון הזה, זו זכותך, אבל נטל ההוכחה לסיכוייו של משטר כזה הוא עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, איני חושב שזה רעיון טוב, ואני חושב שציינתי זאת בהודעה המקורית - אם כי לא רק בגלל עניין הכפיה. ניתן ליישם מנגנון דומה בהתנדבות. הקדש עכשיו X שנים מחייך, תמורת שירות לכל שאר חייך. יש בזה הרבה הגיון - אבל לא רלוונטי. בסולם הערכים שלך, הזכות ל"טיסה ארבע-שנתית לשוויץ" עומדת באותו מקום עם "קורת גג"? כי אלה, בפועל, ההשלכות של גישתך. אתה מתעקש להתמקד ברמת המיקרו של "מי שמרוויח יותר, מגיע לו יותר" ומתעלם מההשלכות החברתיות. הגישה שלך נובעת אולי מאינטרס אישי של אדם שנמצא למעלה, או מאמין שיש לו סיכויים טובים להגיע לשם - ולא מתוך כוונה ל"מירב איכות החיים למירב האנשים" האמורה להנחות אידיאולוגיה, אם כי לא בהכרח את חייך הפרטיים. אתה רשאי, כמובן, לנמק את מחשבתך ב"אני אינטרסנט ואנשים אחרים לא מעניינים אותי" (זה מה שאני עושה, בדרך כלל) - אבל בוודאי שלא בנימוקי "צדק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בכוונתנו לקיים דיון, עלי לבקש שלפחות תקרא את דברי קודם לכתיבת תגובתך. אני כתבתי שלדעתי שיטת השלטון העדיפה היא זו שתדאג לצרכים *בסיסיים* של כל אדם (קורת גג, חינוך, בריאות, ומספיק כסף כדי שלא יגווע ברעב1) - ומעבר לכך, יכול כל אדם להיות עשיר עד כמה שיוכל. ילקחו מיסים, אבל רק כדי לאפשר את מערך הרווחה הבסיסי הזה. יתרונה של השיטה הזו הוא בכך שאדם שמאמין שיש לו כישורים כדי לצאת מהמצב המינימלי שמאפשרת המדינה יעשה כל מאמץ כדי שלא להמשיך להתקיים על הקצבה הזו. זאת בניגוד לדרך הסוציאליסטית, שבה בכל מקרה אין הרבה הבדל בין מי שעובד למי שאינו עובד, ולכן אין תמריץ להשגיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כדי לישם את השיטה החברתית הזו צריכים קודם כל להגדיר מהם צרכים, איזה צרכים הם בסיסיים ,מה רמת המינימום של קורת גג, חינוך , בריאות ואוכל ,האם רמות אלו קבועות או משתנות לאורך זמן ומכל לכל - מי יקבע. נכון שהמחשבה המערבית המודרנית אומרת שדמוקרטיה היא הכלי האופטימלי לברור השאלות האלה (לא הכי טוב או הכי יעיל או הכי צודק אלא הכי פרקטי) אבל תיתכן גם שיטה אחרת ,נאמר דיקטטורה נאורה (א לה סוקרטס) או אפילו לא נאורה, כפייתית. כאן כמובן יש התנגשות בין הצרכים הפרוזאיים של כל אחד ובין צרכי חופש הפרט. בכל מקרה ,אני מנסה לאמר שאין מנוס ממינון מסוים של סוציאליזם, וכל המקח וממכר הפוליטי משמש, על כל כיעורו, כאמצעי לאיזו פשרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סוציאליזם, כי אם סוציאליות - רווחה. סוציאליזם דורש שיוויון, סוציאליות דורשת מינימום רווחה - והשמיים הם הגבול. מי קובע מה זה המינימום? העם, תוך התחשבות בזכויות המיעוט. גם זה, אגב, מנגנון לשיוויון - אם מספר מאוד מצומצם של אנשים יחזיקו ברוב המשאבים, אזי מיסים מאותם אנשים יהיו חייבים להחזיק יותר אנשים מעל לקו המים - והמיסים עליהם יגדלו. על כן זהו אינטרס של בעלי המשאבים שיהיה פחות עניים, במשטר כמו זה שתיארתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העם יקבע באמצעות המנגנון הדמוקרטי, אני מניח. אך המנגנון הזה נהפך יותר ויותר לפיקציה - שליטה של קבוצות כח ולחץ גדולות שנשענות על כסף גדול שמשלים את התאווה לכח. ראה מהם בסיסי הכח במדינות הנחשבות דמוקרטיות, ישראל, אמריקה, אנגליה ועוד. כל האוליגרכיה הזו מגייסת כוחות שאינם עומדים לצד האזרח הרגיל, או קבוצת אזרחים. אלה האחרונים נתונים למערכה הולכת וגוברת של מניפולציה ללא כח, יכולת ,אפשרות וידע להתמודד עם זה. התיאור הזה קצת קיצוני אבל העולם המערבי-קפיטליסטי צועד בכיוון הזה. המערכת סותמת לאט לאט כל אפשרות לתמריץ, למי שהגיע לעמדת החלטה וביצוע, לנסות לשנות. היינו, לפוליטיקאי "הגון" יש פחות ופחות אפשרות להגיע לעמדת החלטה. יותר מזה, לפוליטיקאי כזה יש סיכוי פוחת והולך להיות שכזה, גם בגלל כל תהליך ההיזון חוזר בין המציאות והחינוך. לכן נראה לי שאותה מציאות סוציאלית שבה נקבעת רמת המינימום של האזרחים על ידי כלל העם איננה ריאלית כל כך. אינני יודע מה הפיתרון, אבל בפירוש המלחמה המתמדת על שיפור החינוך הוא הכלי הכמעט בלעדי. מה עוד שפה יש השפעה לאלה שבתחתית הסולם הפוליטי ובאים במגע ישיר עם הילדים. בקיצור, יכול להיות שהמורה "ההגון" הוא התיקווה. אבל איך יוצרים מספיק מורים כאלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי עם כל הכבוד לחלומך על טיול סקי או דירה שניה (כלומר חלום ה''עשיר'' שאתה כ''כ מגן עליו) אין מה להשוות אותו ל''חלום המוביליות''. הצורך באפשרות למוביליות זהה לצורך במזון. נקודה. אולי אין לי כל כך בשעות הבוקר האלה להסביר את זה, אבל גם אין לי כוח להסביר למה בכלל יש זכות לחיות. יש דברים שהם אקסיומה בחברה אנושית, ואם אותם אנחנו מבטלים, אז אין כאן חברה אנושית, אלא לכל היותר מפעל עיבוד עורות אחד, הנמצא בידיים של העשירים, וזה אולי מתאים מאד למה שנתניהו כתב (ואני מסכים עם פרסום המאמר הזה. חשוב שכל אחד ידע איזה זבל, סליחה, אין לי ביטוי מתאים יותר, מצוי כאן וכמו שאמר נ. יניב, שלא נחשוב שהעם שלנו יותר מדי נאור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמממ... אתה קראת מה שאני כתבתי בכלל? לא נראה לי. כדי להסביר בקצרה, כי אני מאחר לשיעור - אם לעשיר אין את ה"חלומות" של טיול סקי או דירה שניה, כלומר, אם לעשיר אין שום יתרון על עני, אז לא יכול להתקיים חלום של מוביליות, מכיוון שמוביליות, מטבעה, מדברת על התקדמות, על שיפור. אם אין הבדל בין עשיר לעני, אין איך לשפר את חייך, ולכן אין לך לאיפה לנוע - אין מוביליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחרי טיול סקי או דירה שניה, על מה ימשיך ויחלום העשיר? ישנה דרגה שבה לגבי העשיר, חלום המוביליות כבר אינו משמעותי, לפחות לא כפי שהוא לגבי מי שעוד יש לו הרבה להתקדם. ברור לי שלא יהיה אף פעם מצב של שוויון כלכלי בין בני האדם, אבל להשוות את חשיבותו של חלום הדירה השניה (לעשירים באמת יש כבר יכולת לקצת יותר משתי דירות. אם כבר ה"מוביליות" שלהם מתבטאת בקניית חברות על בסין או ביפאן ובאי קטן באוקיינוס השקט) לחלום היציאה מהחרא של הגטו באיזה סלאמס או עיירת פיתוח באיזה עיסקת חבילה כביכול, גם זו השוואה מזוייפת. חלומו של העני שהוא צורך בסיסי לחיים ולפעמים הוא שאלה של המשך קיום, אינו צריך, כך בעיני לפחות, להיות בן ערובה לחלומו של העשיר על חופשת סקי אותה יגשים אם לא בשנתיים הקרובות, אז בעוד חמש שנים, בעוד בשביל העני זו יכולה להיות שאלה קריטית לגביו ולגבי ילדיו/העתידיים מתי יהיה לו סיכוי להתחיל להגשים את המוביליות העתידית. כך, בסכמה כללית מאד אני מגדיר את סדר העדיפויות לא מבחינת הטבע, נכון, אלא כפי שהוא צריך להיות מבחינת החברה/המדינה. אני אישית חושב, שהקומוניזם נפל משום שהוא לא נתן תקוה. הוא סיפק תמונה של גן עדן שקרי בו לאנשים לא היה סיכוי למוביליות, אלא אם אדם היה באמת מקורב למקומות הנכונים. הקפיטליזם הליברלי המערבי נתן בדיוק את התקוה הזאת: לעבוד, להרוויח, להתקדם. כיום, יותר ויותר אנשים רואים שגם אם הם יעבדו כל חייהם הרי הם ממלאים דלי בלי תחתית, הם נשארים בחובות והכסף הגדול מגיע למקומות אחרים, היות ואין להם ה"כשרון" השד יודע מה זה כולל בדיוק, ללא ספק קצת נוכלות ומרפקים ונכונות לדרוך על גופות באופן שלא לכולם יש, ובקיצור, כמו בעולם הקומוניזם שכבה מעטה נהנית, האחרת משרתת ומסוממת ע"י כל מיני חלומות בנוסח mtv, הקליפים של מדונה ופרברי החלום האמריקאי. ברגע מסויים, אני מאמין, החוסר בתקוה יביא אל סופו גם את עולם ה"תחרות" הקפיטליסטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה אם יש טעם לענות לך, משום שעושה רושם שאתה מתעקש לא לקרוא מה שאני כותב. שים לב: העשיר לא זקוק לחלום המוביליות. הוא כבר למעלה. המוביליות לא מעלה ולא מורידה עבורו. אבל העשיר צריך להיות יכול להנות מעושרו (לקנות טירות בפרובנס, לצאת לחופשות סקי אחת לשבועיים, להשתין בקשת על המובטלים שפוטרו מהמפעל שלו שלשום וכיו"ב), כדי שלעני תהיה שאיפה למוביליות. למעשה, אתה הבנת את הדברים בפסקה השניה שלך, אבל מתעקש לייחס לי דברים אחרים... הקפיטליזם, כמו הדמוקרטיה, הוא שיטה מחורבנת, אבל טרם נמצאה שיטה טובה ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלומית עזגד כתבה שחברה נאורה צריכה לאפשר את הסיכוי לעתיד טוב לכל אזרחיה, גם אם האזרח הזה נולד באופקים. אתה כתבת משהו בערך במלים "זה לא עניינה של המדינה שאין שוויון". ובמקום אחר אתה אומר: צריך לתת לעשיר ליהנות מעושרו. מיהו ש"צריך" לתת לעשיר ליהנות מעושרו? אנחנו? אבא שלו? מיהו שעשוי להגביל את העשיר? המדינה, זו שלא צריך לעניין אותה שאין שוויון. אז אתה מכיר באיזה אופן בכך שהמדינה מתערבת בשוק הכלכלי, רק שאתה טוען שהיא צריכה להעדיף את הנאתו של העשיר על השקעה מוקדמת בעני, ובסופו של דבר, כך אתה טוען, זה לטובת העני. אמת? בעצם אתה *ממשכן* את חלום המוביליות בידיו של העשיר. אם המדינה תעסוק בליישר את קפליו של השטיח האדום שהיא פורשת ממילא בפני העשיר, אם הוא ירצה, הוא יישאר פה, אם הוא ירצה, הוא יתן עבודה לעניים. ואם הוא ירצה, הוא יגור בפרובאנס. אסור למדינה להפריע לו. לעומת זאת, צריך לקבל את גורלו. אם התמזל מזלו והוא צעיר ובריא, אין לו עדיין דאגות משפחתיות (אפשר להגיד: שלא ימהר לעשות ילדים. בסדר. נגיד למרות שהחיים, מה לעשות, מורכבים מכדי אמירות כאלה), אולי אולי יזכה להגשים את חלום המוביליות. המדינה לא צריכה עקרונית לעזור לו, או, לשים במקום גבוה יותר בסדר עדיפויותיה את העזרה לעשיר "ליהנות מעושרו". זה מה שצריך לעניין אותה. נכון? אם אני טועה טעות עקרונית בהבנת דבריך, תקן אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינה לא צריכה לעזור לעשיר. הוא ילד גדול, הוא יסתדר לבד. כל שאני מבקש הוא שהמדינה לא תגביל אותו בכוח. לגיטימי לקחת מיסים ברמה מסוימת. לא לגיטימי להטיל מס של 100 אחוז על הכנסה מעל רמה מסוימת (כלומר, ליצור רף עליון להכנסה). לגיטימי לספק חינוך חינם לעניים, לא לגיטימי למנוע מהעשיר לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים (אבל כן לגיטימי לדרוש פיקוח על נושאי הלימוד בהם). כלומר - מותר למדינה להתערב לשיפור מצבו של העני, אסור לה להתערב כדי להנמיך את רמת החיים של העשיר (אם כי ברור שבמקרים מסוימים, כדי להעלות את רמת חייו של העני, יש להנמיך את זו של העשיר - מיסים, למשל. מותר שתהיה פגיעה כזו כפועל יוצא של העזרה לעני, אבל היא צריכה להיות ברמה "סבירה", ואסור שהפגיעה תהיה לשם פגיעה, או "צמצום פערים"). אין לי מושג מאיפה לקחת את הרעיון המטופש שהמדינה צריכה לעזור לעשיר להנות מעושרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון המקורי כאן נכתב לפני זמן, כשלמדינה היה 'עודף מסים' (דובי כתב זאת) ולכן היה ברור שאין טעם 'לקחת עוד מהעשירים' רק למען עיקרון השוויון. אבל הנה, התהפך הגלגל, למדינה יש מחסור אדיר במסים, ו...? היא לוקחת מהעניים, כמובן. הרי צריך 'צמיחה' או איו קשקשת אחרת, ולכן בשום אופן אין לקחת מהעשירים. המהלך *היחיד* בכל התנהלותה הכלכלית של המדינה בשנים האחרונות שהוא באמת שינוי בסגנון 'לקחת מהעשירים' הוא מיסוי הבורסה ורווחי ההון. השאר, זה לקיחה מהעניים או הפסקת שירותים חיוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדינה יש מחסור אדיר במיסים משום שסכומים אדירים מושקעים כדי שהיא תמשיך לא לקבל מיסים. אני מתכוון, כמובן, למיני קצבאות מעודדות אבטלה, אני מדבר על הקלות מס לאוכלוסיות שונות (בשטחים, למשל), בלי שום סיבה כלכלית הגיונית, ושאר בזבוזים מיותרים. הדבר המגוחך במדיניות הרווחה היא שעלות תחזוקת מדינת הרווחה הישראלית (כולל משכורות לעובדים סוציאליים וכד') ממשיכה לעלות ריאלית כבר למעלה מ-15 שנה, בעוד שהתוצאות, במקרה הטוב, דורכות במקום. משלמי המיסים משלמים יותר ויותר כסף עבור דבר שנותן תועלת פחות ופחות משמעותית. אז אולי הבעיה היא לא בצד של המדינה (שלא נותנת מספיק, כביכול), אלא בצד שמקבל את הכסף, שרואה בזאת "זכותו" לקבל את הכסף ולא *אחריותו* לדאוג לפרנסתו ולפרנסת משפחתו? המדינה לא לוקחת שום דבר מהעניים. היא פשוט נותנת פחות, זה כל ההבדל. נניח שאני תורם מדי חודש 1000 שקל למפעל צדקה בעיה"ק, וזאת במשך שנים רבות (פלוס הצמדה למדד, בערכים ריאליים של ימינו). נניח, גם, שיום אחד אני מגלה שמצבי הכלכלי אינו מאפשר לי עוד להמשיך לתרום כל-כך הרבה, אבל המטרה עדיין חשובה לי, ולכן אני מחליט לתרום רק 500 ש"ח בחודש. האם נראה לך הגיוני שמפעל הצדקה הנ"ל, או אלו הנהנים ממנו, יבואו אלי בטענות על כך שבמקום לחתוך את השומן (אחרי הכל, יש לי בבית מאות דיסקים, ודי.וי.די, ואני יוצא לפעמים לסרט), אני לוקח מהעניים? לא, זה לא הגיוני בכלל. ואותו דבר נכון גם לגבי מדינת הרווחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל קצת חבל לי על הדוגמטיות שאתה מציג. בהודעות לעיל תמכת בהפתחתת מסים בגלל שיש למדינה מספיק כסף. אז לא טענת שהמדינה מבזבזת יותר מדי על שירותים לציבור. בינתיים, בשנתיים האחרונות, השירותים לציבור רק קוצצו שוב ושוב, ובעשירים לא נגעו - למען 'הצמיחה'. וראה זה פלא, הצמיחה לא באה. להיפך, הבור נעשה יותר ויותר עמוק. אני מסכים עם חלק מדברייך - אין ספק שהקלות מס מטופשות צריכות ללכת, וכך גם חלק נכבד מתשלומי ההעברה. אבל אי אפשר לקחת את הכסף הזה ולסגור אתו את הגירעון, או לתת אותו לאייזנברג, או לאריסון, בריבית מינימום. צריך *בכסף הזה* להשתמש לעידוד העובדים הנשחקים, להשלמות הכנסה *עבור מי שעובד בשכר מינימום* ולשירותים הבסיסיים, בעיקר חינוך ובריאות. זה *לא* מה שתכנית נתניהו עושה, ולכן אני באופן עקרוני נגדה, למרות שאני מזהה בה נקודות חיוביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מה שהתוכנית עושה מכיוון שהיא לא יכולה לעשות את זה. לא עכשיו. קודם צריך לשקם את המשק, ואז רק יהיה אפשר לתמוך בעובדים בשכר מינימום. אני עדיין בעד הפחתה במס על עבודה (ויצירת מס על הון - אותם אייזנברגים ואריסונים), אגב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |