בתשובה לברקת, 23/02/03 13:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה ברקת. מעניין מה היה המודל העסקי של החברה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ע"פ אופן התנהלותם (על סמך קשר עסקי שלא בא לידי ביצוע), המודל היה "לחיות בכיף ע"ח המשקיעים, עד שייגמר הכסף". אחד המתכנתים בחברה טען בפני כי הם "פתרו את בעיית הבינה המלאכותית", כשלחברה מלאו רק חודשים ספורים. הטענות שהם הציגו לגבי "האל" היו מדהימות, אולם התוכנה לא הוצגה מעולם (למיטב ידיעתי) לקהל המדענים העוסקים בתחום. ברור שאם היו אכן מצליחים, פוטנציאל הרווח הוא עצום; החברה הראשונה שתיצור בינה מלאכותית כמו-אנושית אמיתית עשויה להפוך לגוף החזק בעולם (לא רק כלכלית...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר למשפט האחרון, אכן מדובר בהרבה יותר מרווח עסקי. זה יכול לקרות עוד השנה, אך לא יותר מבעשרות השנים הקרובות. ברגע שהבינה המלאכותית תחצה סף מסויים, ברגע שיתגלה וימומש אלגוריתם די כללי המאפשר לה להתפתח ולשפר את עצמה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה וגם לא כפי שדומיין. מרגע שיחצה סף זה, ההתפתחות של התוכנה לא תהיה עוד לינארית (שלעיתים נדמית אף כלוגריתמית) כפי שזה היום. היא תהיה אקספוננציאלית. הראשון שיאחז בכח זה, יוכל לעשות הכל כולל הכול, כשחוקי הטבע הם מגבלתו היחידה. השאלה היא, בידי מי יהיה כח זה: בוש (בסדר), שיראק (לא טוב), או סדאם (רע) ודומיו. כאן אני נזכר משום מה במכתב שהוביל לפרוייקט מנהטן. פוטנציאל ההרס והבניין במקרה זה, הרבה יותר גדול. ערב רגוע ונעים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שזה יהיה בידי מישהו חוץ מהבינה המלאכותית עצמה? ואת משטרו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האיש עם השלטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, האיש הזה לא יוכל לעשות כלום. עד שיובן שזה מה שצריך לעשות (אם נניח לרגע שזה באמת מה שצריך לעשות) התלות של האנושות באותה בינה תהיה כזאת שאף אחד לא יוכל להרשות לעצמו את הלוכסוס של הורדת השלטר. אני חושב שזה הלקח העיקרי מבהלת באג האלפיים. ________________ שכ"ג, ברגע של התגלות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אני. רק שלא נראה לי שכמות כלשהי של ידע עשויה ליצור באופן ספונטני רצונות בתוכנה. ניתן לתכנת אותה לשאוף להשגת יעדים מסויימים, על פי רצונו של הגוף המתכנת. ישנה גם כמובן האפשרות שבעיקבות מורכבות המבנה הנפשי/אלגוריתמי של התוכנה היא תפתח רצונות חבויים משלה, אך למרות הנפוצות של תסריט זה בספרות ובקולנוע, בשלב זה זה מטריד אותי הרבה פחות מתוכן היצרים האנושיים של בוניה. מה הבעייה שלך עם קים? הבנאדם בסה"כ רוצה להחזיק את העולם בביצים. מה רע בזה? הרשה לי לצטט מפיוצ'רמה. הרקע: רובוט ענק שהגיע מן החלל מטיל מוות והרס על סביבותיו. לבסוף הוא מוכרע ע"י מפלצת באותו הגודל ומשופד על האמפייר סטייט בילידינג. אז, עולה חברו הארצי Fry על גופו ובבכי שואל את האנשים: Fry: Are you people satisfied?! This gentle visitor is dying! And we'll never even know why he came. והרובוט עונה, בקול סדוק מכאב, בכוחותיו האחרונים, כשמוסיקה מרטיטת לב ברגע (אוף, מה שמוסיקה עושה לי. ברצינות, כמעט ירדו לי דמעות!):I'll tell you. With my final breath. I came here with a simple dream. A dream of killing all humans. As this is how it must end?! Whose the real 7 billion tonne robot monster here? Not... I... Not... I... והוא נופח את נשמתו הרובוטית.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה רציתי לדבר איתך! בדיוק על זה רציתי לדבר איתך! אתה מבין, היה לי חלום. ובחלום, אני מסתובב עם משה דין (אני חושב, הרטיה נעלמה לו במהלך החלום) בצפון הארץ, כשבטעות אנחנו נכנסים לכל מיני מקומות יישוב של מדינות האיזור, מוצאים מין הריסות שכאלה, ושם תופסים אותנו חיילים צפון-קוריאנים. הם מביאים אותנו לבניין קומות גדול (בסביבות מאה קומות), שמשמש לכלא וגם להפקת איזה מן סרט כלשהו. אז מסתובבים שם שומרים צפון-קוריאנים, וכל מיני אנשים עם מראה מערבי שעסוקים בהפקה הזו, בעיקר מזיזים מסכים וקלטות ממקום למקום. אז שמים אותי ואת מוישה באיזה חדר, ומשאירים אותנו שם. לא סוגרים את הדלת, אבל אם אנחנו יוצאים, ואיזה שומר צפון-קוריאני רואה אותנו, אז הוא מחזיר אותנו פנימה, ואם איזה בחור מההפקה רואה אותנו, הוא קורא לשומר. אז אנחנו מנסים לחסל כמה מאנשי ההפקה, להגיע למעלית, לחכות שהיא תגיע סוף סוף, כדי שנוכל לרדת ולהמשיך בבריחה, איכשהו, אבל זה לא עוזר, איזה שומר או מפיק תמיד גורם לנו להתפס. אנחנו גם מנסים לברוח מהחלון, אבל החלון נפתח לאיזה מין מרווח בין-מרפסות כזה כמו בשכונות מסויימות ברמת-גן, ואנחנו לא מצליחים להגיע משם לשום מקום. בסוף אני מתחפש למישהו מההפקה, ומתחיל לאסוף קלטות, כדי להוריד אותם למטה. אז אחד רואה אותי, ואומר לי שאסור לי לקחת קלטות, בלי אישור בכתב מאיזה מישהו מלמטה. אז אני אומר לו שאני אומר לבחור ההוא, והוא יתרגז, אז הוא אומר לי שבסדר, אבל רק עם אישור בכתב הוא נותן לי לקחת קלטות (הקלטות סתם מונחות בכל מקום, איזה לחוץ!). אז אני סתם הולך למעלית, מחופש לאיש הפקה, ולא מטרידים אותי, המעלית מגיעה מהקומה ה-96 לקומה שלנו (92), אני נכנס, וככה נגמר החלום. ואם זה לא מספיק בשביל להסביר לך מדוע אני רוצה שקים ז'ונג איל יופל משלטונו, אני לא יודע מה עוד אני יכול לומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. עכשיו הכל מובן. אגב, תודה על הרעיון. עוד כשעתיים אעלה על יצועי והיום, אולי עקב עומס העבודה, נותרתי ממש בלי אף רעיון לחלום. בלק אאוט מוחלט. אבל אתה נתת לי קצה חוט ועם קצת עבודה אבנה משהו מותאם אישית לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משה דיין ללא רטייה הוא התגלמות גיבור המלחמה בשיא אונו, לפני שנפצע. אדם עשוי ללא חת, ואיתו אתה מסתובב, מרגיש מוגן. עם זאת מדובר בשופט (דיין), ויש לזכור כי עיניה של אלת המשפט מכוסות תמיד. לכן, שופט שעיניו גלויות יהיה מוטה, לא אובייקטיבי וממהר לדון ולהעניש. צפון הארץ - אני מניחה שמדובר על ארץ ישראל. אבל בעצם מופיעות שם כל "מדינות האיזור" כהגדרתך, ואף חיילים מן הקצה השני של העולם. שוב מצב שבו יש לכאורה שליטה בעניינים (טיול עם גיבור מלחמה לאזור שבשליטה ישראלית), שהופך למצב של חוסר אונים. אולי גם חוסר צדק, כיוון שהחיילים לא שייכים הנה. בניין של הפקות סרטים - שוב אתה נקלע למציאות, שהיא בעצם לא מה שהיא נראית. מישהו אחר, לא אתה, מחליט איך תיראה התפאורה ומה תכלול העלילה. בין כל אותם אנשי הפקה, אתה בורג במערכת. "שמים אותך ואת מוישה(!) באיזה חדר" - גם האגו שלך (החולם עצמו) וגם האגו של דיין ביחד לא מספיקים כדי להחזיר את השליטה על המאורעות. הניסיונות החוזרים ונשנים שלכם לברוח - לנפץ את המסגרת שנקלעת לתוכה - לא עולים יפה. ומה שהתחיל כטיול בחזה נפוח, הופך להודאה כואבת במגבלות שלך מול כוחות גדולים יותר. הפתרון שמצאת הוא להתחפש ל"מישהו מההפקה", כלומר ללכת בתלם ולהיות "כמו כולם", גם אם רק למראית עין, ובלבד שייתנו לך להמשיך בדרכך. אבל אתה לא מוכן לצאת כקליפה ריקה - אתה מתעקש לקחת איתך את הקלטות (=נתונים, מידע, זיכרון, חוויות עבר, כל הדברים שעושים אותך למה שאתה היום). הוויכוח על הקלטות הופך למאבק כוח מול נציגי המערכת הבירוקרטית. בעצם, הם חשים שאתה גוזל מהם (לגזול קלטת מתעשיית סרטים), גם אם "יש קלטות בכל מקום". אתה לא מבין בעצם מדוע המגבלות מוטלות עליך - הרי מדובר בעניין של מה בכך. 96 , 92 - אולי מדובר בשנים האלה? אולי בציונים בבחינות? אולי בטמפרטורה קרובה לרתיחה? :-) בכל אופן, החלום נגמר ב"נצחונך" - אותו השגת בדרכי עורמה ועקיפין, ולא לפני שהעלמת משם איכשהו את אותו דיין, השופט המחמיר. מה הלקח? לא יודעת. חשוב עם איזו הרגשה התעוררת מהחלום, טובה או רעה, וכך תוכל לדעת אם דרכו אתה "ממליץ" לעצמך להמשיך לנקוט אסטרטגיות כאלה, או "מזהיר" את עצמך מהן. יש כמובן גם אפשרויות אחרות. אתה השופט (= דיין, הי-הי). * * * * * ועכשיו, מיסטר כליל, אפשר אולי להפסיק עם הקים ז'ונג איל הזה, לכל הרוחות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפעם זו רק אזהרה, אבל אם כליל ימשיך להתגרות בי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זכרוני אינו מטעני, הפרק עליו מדובר הוא הפרק של ההיסטוריה החלופית, בה Fry שואל מה היה קורה אם הרובוט של הסדרה היה ענק. הם מסתדרים נהדר, והשאר כפי שסיפרת. ואת משטרו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחייאת נאורי, אתה רציני? ומדוע לא הזכרת מי המפלצת שחיסל אותו וכו'? בלשון אחרת, כיצד היית אתה מציג את הדיאלוג, עם מינימום הקדמות ותיאורים, בהנחה שלא כל האיילים מכירים, או רוצים להכיר, את הסידרה? הא? עזוב, אל תתיחס. החתול עיצבן אותי ואני מוציא את זה עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכרוני לא מוכן להזכיר מי המפלצת. מי שאינו מכיר, ואינו רוצה להכיר את הסדרה Futurama, הוא טיפש - גרשהו. ואת משטרו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מדובר בבעלי אינטיליגנציה גבולית. הם מסוגלים לכתוב באייל, אבל זהו. שם זה נגמר. המפלצת היא ד"ר זוידברג, לאחר שהוגדל, בניגוד לרצונו, ע"י מכונת הגדלה אליה פותה ע"י הצבת אוגר ("?What? two meals in one week"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק אם תתכן בינה מלאכותית ללא התפתחות רצונות משלה (לפחות, לא בלי שינוי מהותי של המונח ''בינה'' כפי שאנו מכירים אותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יותר לי קצת פרסום עצמי, אם כבר אנחנו בנושא: הסיפור "בינה (מלאכותית)" שלי. הראשון שפירסמתי שידוע לי, והיחידי שאני באמת חושב שאני לא צריך להתבייש בו יותר מדי. אולי גם זו גאווה מיותרת. ואת שלטונו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- חזרה -רוצה לקרוא ת'סיפור של כליל חריש נאורי -רוצה לקרוא ת'סיפור של כליל חריש נאורי -רוצה לקרוא ת'סיפור של כליל חריש נאורי -רוצה לקרוא ת'סיפור של כליל חריש נאורי - תודה ואכן את שלטונו של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי שם (בבמה) עכשיו את הסיפור ונהניתי מאוד. אני מסכים עם מישהו מהמגיבים שכתב שיש בעיה טכנית בקריאת הדיאלוגים. אפשר היה אולי לפתור את זה ע"י שימוש ביותר מפונט אחד, ובעזרת רווחים כפולים. הייתי שמח אם היה סוף יותר קונקרטי, אבל גם ככה הסיפור יפה. 222 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם קביעה זו, אם כי את הרצונות הבסיסיים של בינה מלאכותית, הנחוצים לצורך תחילת פעולתה העצמאית, ויגדירו לה למשל לרצות ללמוד על העולם או על משהו יותר ספציפי, עדיין צריך יהיה לתכנת לה ואת זה רציתי להדגיש. מה שכנראה יווצר באופן עצמאי הם רצונות המשנה, המשרתים את אלו המוכתבים. זאת בתיקווה שהמבנה המוכתב לא יהיה כג'ונגל הדפוק שאצלנו, כאשר לכל רצון, משני עד כמה שיהיה, יש סיכוי, בנסיבות מסויימות, להשתלט על הגוף המשותף לכל החבורה ולנסות לממש את עצמו על חשבונם, כמו למשל אתמול, כאשר סיכנתי את חיי ואת בריאות הציבור ושלום העולם כדי להוסיף עוד *%^4 לאוסף ה*%^4ים שלי (כאשר *%^4 מציין תחביב איסוף מופרך במיוחד, רק שאין לי רעיון כרגע וגם ככה אף אחד לא היה מאמין לי כי הפעם זה באמת מופרך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כעשרים וחמש שנה ראיתי בטלוויזיה תכנית שנושאה בינה מלאכותית. הופיעו בה שניים: האחד פרופסור מאד ידוע, ומאד רציני (הסניליות השכיחה ממני את שמו), שהיה אז, נדמה לי, ראש הפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, והשני בחור צעיר (את שמו משום מה אני דווקא כן זוכר: ועקנין) שהוצג בתכנית כגאון צעיר ומבטיח. השניים סיפרו על מבחן טיורינג שהכל מצפים למחשב הראשון שיעבור אותו בהצלחה, והיו מאד אופטימיים. הם נבאו אז פריצת דרך בין שבע לעשר שנים. אני חשתי כל זמן הצפייה בתכנית שלא ברור לי מה הם רוצים לבנות, מבחן טיורינג נראה לי משהו לא מוגדר היטב, וחסר ערך, והחשוב מכל - לא נראתה לי התכלית של כל הפרוטיקט הזה. דעתי הייתה תמיד שמטרת המחשב היא לעזור לאדם, ואם לפעמים כותבים תוכנה שמחקה את מחשבת האדם, צריך לעשות זאת רק כשברור מראש באופן חד באיזו דרך נוכל להיעזר בתוכנית הזאת, כלומר, מה היא בדיוק תכלית מאמצנו. בקיצור מאד לא התלהבתי. מאז עברו, כאמור עשרים וחמש שנה. בתקופה הזאת השתכללה החומרה ללא הכר, והמחשבים התחזקו בכמה סדרי גודל. בכל זאת, נראה לי שבנושא "הבינה המלאכותית" לא הייתה התקדמות כלל, נדמה לי שבתקופה מסויימת בכלל הפסיקו להשתמש במושג "בינה מלאכותית" ועברו להשתמש במושג "מערכות מומחה", שנשמע פחות יומרני, ואנו ניצבים היום, עקרונית, פחות או יותר במקום שהיינו בו אז. ואני, אם גירעון לא קטן במספר השערות בקודקודי, ממשיך להיות סקפטי לגבי הנושא הזה כנושא שיוביל את האנושות קדימה, לא פחות מאשר אז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרה לי עכשיו משהו מאד מוזר. איך ששלחתי את תגובתי הקודמת וחזרתי שוב למאמר לראות אותה שוב, ראיתי מתחת שיש כבר תשובה שלך לי. חשבתי שהתחלת כבר להשתמש בבינה מלאכותית סופר מהירה, אבל עיון מדוקדק יותר לימד אותי שמדובר בתשובה ישנה שלך בנושא אחר לגמרי . . . | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |