בתשובה לגיל לדרמן, 06/12/00 21:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל חילופי הדברים בינינו שחלקם הלכו משום מה סחור סחור באו מהמשפט שכתבת בהודעתך המקורית: "ההתנחלויות הן אלימות" אני ניסיתי להראות שמבחינה אוביקטיבית רמת אביב אלימה מעופרה. אנא נסה להתמקד ולהסביר לי את ההבדל, ואם אין אמור מעתה: מדינת ישראל על כל ישוביה ובמיוחד ישוביה שנוסדו לפני מה שמכונה "הכיבוש" היא אלימה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נו דב, עכשיו תורי לייחס לך היתממות? לאלימות אחראים אנשים, לא יישובים ומקומות. מבחינה זו, אין המתנחלים אחראים לאלימות ולכיבוש יותר משולחיהם המתגוררים בישובים המרוחקים, כפי שאין תושבי הקולוניות של אימפריות בימי קדם אחראים לקולוניאליזם יותר מהאימפריות ששלחו אותם וממנו אותם. לעומת זאת, אתה טועה ומטעה אם אתה מנסה לרמוז שהכיבוש מתבטא ברמת אביב כפי שהוא מתבטא באיתמר, וכאילו פינוי איתמר יביא לסיום הכיבוש בדיוק כפי שפינוי רמת אביב יביא לכך. אין דבר רחוק מן האמת. ההתנחלויות, המתנחלים, הצבא ומחנות הצבא, הם פשוט זרועות הכיבוש, אשר נשלחו ע"י מדינת ישראל. הם האקדח בידיה של מדינת ישראל, המוצמד לרקת שלושת המליונים הכבושים. האחריות המלאה לאלימות ולכיבוש נמצאת על כל מדינת ישראל וכל אזרחיה באשר הם. ההתנחלויות ויותר מכך הצבא הם המוציאים אל הפועל של האלימות הזו, ומשיסתלקו משם, תפסק האלימות, ותפסק גם אחריותם של תושבי רמת אביב או כל מקום אחר במדינת ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער על התגובה המאוחרת. לא ראיתי את תגובתך כשנכתבה ומצאתיה עכשיו ''כשטיילתי'' כאן במקרה. אתה מערער אצלי את כל החשיבה על מוסר וצדק. מה שאתה אומר הוא שמודל שיח מוניס רמת אביב הוא המודל הנכון והצודק. כמו שבמלחמת השחרור עזבו תושבי שיך מוניס בגלל שגורשו או פחדו או שחשבו שהם מייד חוזרים, כך היה צריך להיות גם במלחמת ששת הימים. לו גרשנו את תושבי יו''ש, או היו בורחים מפחד, או שהיו חושבים שהם עוזבים לזמן קצר אבל ניתקים לתמיד הכל היה בסדר. היינו ממהרים לבנות יישובים יהודיים על חורבות כפריהם, לא הייתה בעיה של כיבוש, והיה אפשר להזמין אפילו את מיטב סופרינו לגור בהם ללא שום בעיה. אני לא מבין את זה. לא יעזור כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אומר דבר פשוט בהרבה. בעוד שהעבר וההיסטוריה מעניינים אותי מבחינה אינטלקטואלית, וזה מעניין ומאתגר להשתעשע במשחקי ''מה היה קורה אם'' או לערוך משפטים היסטוריים וירטואליים, אני מייחס לכך חשיבות פחותה בהרבה מצרותיהם וחייהם של אנשים חיים וקיימים בימינו אלו. הבעיה הברורה מאליה היא בעיית שלושת מליוני האנשים החיים כאן תחת משטר אפרטהייד, ובעיה זו יש לפתור. לאחר מכן, יש בהחלט מקום לדון על מי האחריות הישירה או העקיפה למה שקרה לפני חמישים שנה לאנשים שרובם כבר אינם בין החיים, האם נגרם עוול, האם נעשו דברים בלתי מוסריים, ועוד ועוד. זהו תפקידם של היסטוריונים, ולעיתים גם מנהיגי העמים עצמם נדרשים לכך (דוגמה מעניינת היא מה שקורה בצרפת בהקשר לעינויים בזמן המלחמה באלג'יר). אולם ההיסטוריה, חשובה ומעניינת ככל שתהיה, איננה נותנת פתרון לילד רעב, לאסיר מנהלי, או לכל אדם הנאנק תחת הכיבוש בדקה זו ממש בה אני כותב. עניינים של עוול או צדק היסטוריים הם נזילים מדי מטבעם. אי אפשר ליישם מושגים שכאלו על עם שלם, משום שהם לעולם אינם מחזיקים יותר מדור אחד - בדיוק עד שנולדים הילדים אשר ההיסטוריה איננה מוכרת להם ואיננה מעניינת אותם, והם חפים מפשע בהגדרה. לכן, אותי אישית כמעט ולא מעניינות הסיבות למצב (שלא מבחינה אינטלקטואלית גרידא כמובן) - בדיוק כשם שהן לא מעניינות אף ילד שנולד לתוך המצב הזה. גם אם הפלשתינאים היו נופלים לתוך עזה והגדה המערבית מן השמיים לפני שלושים שנה, ולפני כן זה היה שטח יהודי ''טהור'' במשך אלף שנים, עדיין הייתי מחזיק באותן דעות בדיוק. לילד שנולד לפני עשר שנים בכפר כבוש בשומרון זה פשוט לא משנה איך הוא הגיע למצב הזה. הוא דורש פתרון. הוא איננו מוכן לחיות כחיה בכלוב, ולא משנה לו אם אביו הגיע לכלוב בטלפורטציה מכוכב נוגה, הובס במלחמה צודקת, מעוולת, או סתם לא שילם מס הכנסה. אני אינני מסוגל שלא להזדהות עם בן אנוש חף מפשע אשר איננו שונה ממני בהרבה, ואיננו מוכן לחיות בכלוב בו הוא נולד. אה, כן. כדי שלא יתעורר ספק שמה אני מתחמק. ברור שגרוש כל ערביי עזה והגדה המערבית הוא פתרון למצב האפרטהייד המתקיים כיום. זה הוא פשוט פתרון אותו אני לא מוכן לקבל. עניין של בחירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישיבה במקום מסוים שנגזל ממישהו אחר תוך אמירה: "אלה שגזלו עבורי, אולי כבר לא חיים. מה אכפת לי.", היא עמדה מוסרית בלתי סבירה. הבעיה המוסרית אינה רק של אלה שגזלו בפועל ואולי כבר מתו, אלא יותר מכך, של אלה שנהנים מפירות הגזל. בכתיבתך אינך מנסה לסתור או להכחיש את הקביעה שמדובר בגזל. אם אתה באמת חושב שמדובר בגזל (אגב, שיהיה ברור. אני לא חושב כך.), הדרך היחידה שניצבת בפניך, אם אתה חושב עצמך לאדם מוסרי היא לקום, לעזוב את המקום ולהחזירו לנגזל, והעובדה שמעשה הגזל הזה היה לפני כחמישים שנה אינה מעלה ואינה מורידה. והערבים מעלים בפרוש גם טענה זו היום. "זכות השיבה" שלהם, פרושה "זכותנו" לעזוב את בתינו ולעוף מכאן. שלא תהיה טעות בעניין הזה. לכן אין זה נכון שלעניין מלחמת 67 קיימים היום אנשים נפגעים (אלה שהם תחת כיבוש) שיש לתקן את מצבם, ואילו לעניין נפגעי 48 העניין אבוד כי האנשים האלה נעלמו. הפלשתינים מסבירים לנו כל הזמן (למה אתה לא רוצה לשמוע ?) שהאנשים האלה וצאצאיהם לא נעלמו. אלה אנשים פגועים שקיימים ומצפים לכך שהעוול כלפיהם יתוקן. והעוול שנעשה להם גדול מהעוול שנעשה ל"כבושי" 67. "כיבוש" אינו העוולה היחידה בעולמנו. ישנן עוולות חמורות יותר ללא כל השוואה, כמו הדוגמה שלנו - שיך מוניס רמת אביב. גם עם הקביעה שאכן עוולת 48 קשה מעוולת 67 אינך מתווכח. אני חושב שבאופן כללי, כמביאים בחשבון את כל הגורמים לא הייתה עוולה לא ב 48 ולא ב 67, אבל כשמתבוננים בשני האירועים האלה מבלי להסתכל סביב ומשווים ביניהם, אין ספק שעוולת 48 גדולה מעוולת 67 גם באופן שבו אני רואה את הדברים. כאמור איני חושב שבסך הכל מדובר באמת בעוולות. החיים מסובכים. אי אפשר לנתק לא את עוולות 48 ולא את עוולות 67 מכל מה שהיה מסביב. אינך יכול לקחת את הנושא הזה שנקרא "כיבוש", להתבונן בו ורק בו מבלי להביא בחשבון את כל מה שמסביב ולהגיד: זה רע. צריך להפסיק זאת לאלתר. עליך לחשוב גם על הרקע והדברים הנוספים שקרו בעבר, וגם על סכוייך בעתיד. בסך הכל כל קבוצת אנשים צריכה לדאוג לעצמה, לביטחונה ולביטחון דור ההמשך. זה חלק מהשיקולים המוסריים. איני רוצה להרחיב יותר מדי, ולכן אביא רק את הנימוק העיקרי שבגללו אין לי שום ייסורי מצפון בקשר לנושא - "שיך מוניס רמת אביב". התירוץ שלך: "עבר זמן. האנשים מתו.", כפי שהסברתי הוא התחמקות, ואינו חלק מהשיקולים שלי. הטענה הכי חזקה של הצד שלנו היא זאת (זאת טענה מאד שחוקה, אבל אין הדבר מוריד מנכונותה.): אנו הסכמנו לכל פשרה שהוצעה לנו ע"י האו"מ ואומות העולם. לו היו הערבים מקבלים את הפשרה לא הייתה מלחמה, איש לא היה בורח וממילא לא היה נגרם העוול. הערבים לא קבלו את הפשרה, ופתחו במלחמה. הדבר הזה יצר כללי משחק חדשים. במלחמת השחרור בכל המקומות שהם כבשו, העיר העתיקה, גוש עציון, קבוץ בית הערבה, בכל המקומות האלה לא נשאר יהודי אחד לרפואה. לו היו כובשים את תל אביב גם בתל אביב לא היו נשארים יהודים. לכן, מסיבות של סימטריה, לא צריכות להיות לנו בעיות מצפון בקשר לעניין זה. העובדה שחלק מהערבים בכל זאת נשארו ונמצאים כאן עד היום היא נקודת זכות מוסרית גדולה מאד לנו. לו המצב היה הפוך , כפי שאמרתי, לא היה נשאר יהודי אחד במקומו. ישנו מדגם מייצג שמוכיח זאת. לכן אנו יכולים לשבת ברמת אביב במצפון נקי. אבל הנימוק הזה, שכאמור הינו הנימוק המוסרי הכי חזק לגבי מה שקרה ב 48 תופס בדיוק באותה מידה גם לגבי מה שקרה ב 67 וגם לגבי מה שקורה היום עם סיום הסכמי אוסלו ופתיחת מלחמת ההתשה 2000. וזה נימוק אחד מתוך רבים שמאפשר לנו להמשיך לשבת בהתנחלויות. היכולת לטעון את הטענה החזקה הזאת (בניגוד לטענת הזמן שעבר שהיא חלשה, או טענת היעדר אנשים פגועים מ 48 היום, שפשוט כפי שהסברתי, אינה נכונה) קיימת לגבי מלחמת 67 כמו לגבי מלחמת 48 . לכן אני מתעקש להשוות תמיד בין עוולות ההתנחלויות ועוולות רמת אביב. אם, כפי שאתה טוען, המוסר מצווה עלינו להפסיק את "הכיבוש" ע"י פינוי ההתנחלויות, אזי קל וחומר על תושבי רמת אביב לפנות את בתיהם כדי לתקן עוול גדול יותר לאנשים פגועים שחיים היום במחנות פליטים בארצות ערב, להם ולצאצאיהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |