בתשובה לכליל החורש נאורי, 05/02/03 14:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם אפשר היה להוקיר את פועלו של רמון מבלי לאבד את העשתונות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"בכל אירוע רגשי קולקטיווי יש מרכיבים של קיטש. [...] הגלישה אל מעבר לגבול הטעם הטוב היא חלק מהעניין. כך אחרי רצח קנדי וכך אחרי רצח רבין". ארי שביט, "המאיון הרדיקלי העליון", היום במהדורה המודפסת של "הארץ": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הלינק. הוא חשוב מאוד, המאמר הזה. מדובר לדעתי לא בתופעה שצמחה מתוך השמאל הישראלי, אלא בתופעה רחבה הרבה יותר, מין שיתוק שקשור לפוסט-מודרניזם באשר הוא, אבל אולי גם לספקנות (רציונלית) וגם להלקאה עצמית (קתולית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שיקומו של השמאל, בניגוד לדעת שביט, יבוא רק כשהציבור, או לפחות חלקו, יבין, שאידיאולוגיית השמאל בכל זאת נושאת בחובה את פתרון הסכסוך. המאיון הרדיקלי משמש בתהליך זה קטליזטור וסמן של כיוונים מבטיחים לעתיד". טוני שחר, פסיכולוג קליני, משיב למאמרו של שביט במאמר-אורח במהדורה המודפסת של "הארץ": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |