בתשובה לעדי סתיו, 05/02/03 12:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מצד שני, גם התעלמות מ*הקשר* בין בכ"פ דגושות לרפויות, בכל עברית היא, היא טעות (כפי שאמרתי בתגובה 125221). "הצעת פשרה" שחשבתי עליה פעם היא להשתמש ב b,k,p עם סימן דיאקריטי מבחין כלשהו, כגון קו אופקי (macron) מעל (או מתחת) לאות, כדי לציין שהיא רפה. העניין הזה מדגים היטב את מה שכתבתי בסעיף א' של תגובה 124521. כל שיטה שתוצע תסבול מאחד (לפחות) משלושת הפגמים הבאים: 1. [שיטת אורנן:] לא תבטא טוב מספיק (לדעת אחדים) את הפונטיקה של השפה. 2. [הכתב הכרמלי:] תגרום (לדעת אחרים) לאיבוד מידע על הקשר בין מלים לשורשים שמהן נוצרו, דבר שהוא מהותי לשפה העברית. 3. [ההצעה שלי:] תסבול מסרבול יתר ועודף סימנים. אתה רשאי, כמובן, לטעון ש(2) אינה בעיה כלל (כפי שאכן עשית). אך עצם העובדה שבקרב העוסקים בנושא יש לא מעט שבעיניהם הבעיה קיימת, מקטינה את סיכויי ההצלחה (הקטנים ממילא) של שיטה המתעלמת ממנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו לא מדברים רק על פונטיקה. אורנן מתעלם מהדקדוק של העברית המודרנית, בה התפתחו העיצורים VXF עד כדי כך שיש להם קיום דקדוקי עצמאי, כפי שהראיתי בדוגמה le'farfer, וכמו כן le'kaxxev ו-le'raxxel. אם באמת דגש קל בבכ"פ היה פונטי בלבד, כמו בעברית קלאסית, הפעלים le'farfer ו-le'parper היו זהים (le'farfer לא היה נוצר כלל, כנראה), והמלים "לככב" ו-"לרכל" היו מבוטאות le'xakkev ו-le'rakkel. לכן, שיטתו של אורנן אינה יכולה לשמש לכתיבת עברית מודרנית. בנוגע לטשטוש הקשר בין העיצורים הרפים למקביליהם הקשים, אני לא רואה כל טשטוש. אין כאן הסתרת אינפורמציה. החוק הקובע ש-B הופך ל-V בתנאים מסויימים, אינו מסובך יותר מהחוק הקובע ש-ב' מקבלת דגש קל באותם תנאים. יש כאן תוספת מידע פונטי ודקדוקי – ואפילו שבעברית קלאסית המידע הנוסף הוא פונטי בלבד, הוא אינו גורע מהדקדוקי. בנוגע להצעתך, זה רעיון יפה. אבל שים לב ששיטתך כוללת בדיוק את אותו המידע שכולל הכתב הכרמלי. בעצם, ההבדל היחיד בין הכתב הכרמלי להצעתך הוא טיפוגרפי. אני חושב ששימוש באותיות הקיימות באלפבית הלטיני הוא קל יותר, טבעי יותר, ומבלבל פחות משימוש בסימנים דיאקרטיים, שיש להם נטייה להתבלבל ולעשות בעיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני שאתה מבסס קביעה גורפת מדי על מספר מצומצם מדי של דוגמאות. אני אישית לא נתקלתי מעולם בפועל le'farfer - ואני מניח שהשימוש בו מוגבל לסלנג (שאינני כופר בקיומו, אבל גם אינני חושב שהוא מייצג את "העברית המודרנית"). "לרכל" ו"לככב" הן שתי דוגמאות ידועות, אך מבודדות למדי, שבהן ההגייה ה"לא תקנית" היא זו הנפוצה יותר. מסופקני אם תוכל למצוא עוד שתי דוגמאות כאלה (וגם אם כן, זה עדיין יהיה אחוז זעיר ביותר מאוצר המלים המדובר). לא טענתי שהאינפורמציה הולכת לאיבוד בכתב הכרמלי - אלא רק שהיא מוסתרת - ואני עומד על דעתי זאת. הקשר בין sukka ל-skak (דמיין קווים מתחת ל-k-ים) הוא ברור לעין. הקשר בין sukka ל-sxax אינו ברור לעין, ויש צורך בידיעת הכללים כדי "לראות" אותו. כשהקשר ברור יותר - קל יותר ללמוד לכתוב נכון (ולהמנע משגיאות כמו כתיבת "סחח"). בקיצור - הפעלת הכללים היא פעולה אקטיבית, המתבצעת בזמן כתיבה. אבל רוב האנשים קוראים יותר משהם כותבים, וגם לימוד השפה (לדוברי שפה זרה) מתבצע יותר ע"י קריאה מאשר ע"י כתיבה - וכאן בא לידי ביטוי היתרון שבהצעה שלי. הלומד, תוך כדי לימוד המלים, "יראה" בעצמו את הקשרים בינהם הנובעים משורשים משותפים - ללא צורך בהפעלה של כללים כלשהם. "ההבדל היחיד בין הכתב הכרמלי להצעתך הוא טיפוגרפי" - נכון, אבל אין לזלזל בטיפוגרפיה. אם ההבדל הזה יעשה אותי (ואולי גם את פרופ' אורנן) שמחים - הרווחת תומך אחד (ואולי שניים) לשיטה "שלך" - כשהמחיר ששילמת הוא "רק טיפוגרפי". אורנן, אם יתעקש, יוכל להשמיט את הסימנים הדיאקריטיים בפרסומיו המדעיים, והטקסט עדיין יהיה קריא (גם אם בקושי קל) למי שרגיל לשיטה "שלי". אני כמובן מכיר את הבעיתיות של שימוש בסימנים דיאקריטיים (ואף ציינתי אותה בהודעתי למעלה). אבל מבין כל האפשרויות, אני סבור שזוהי הפחות גרועה, במקרה זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
le'farfer הוא פועל נפוץ למדי, לצערי, בבט"רים של צה"ל, ומשמעותו – לרוץ בתזזיתיות מתשישה אנה ואנה כפורפירה, בדרך-כלל כדי לעמוד בפקודותיו האקראיות של סמל המחלקה. משמשת בעיקר כאיום. אתה צודק באומרך שזוהי מלת סלנג, אלא שהיא לא תוכל להכנס לעולם למילון העברי התקני פשוט מכיוון שאי אפשר לכתוב אותה כמלה עצמאית מ-le'parper. ראה עוד דוגמאות לתופעה בתגובה 127999 של עוזי אורנן. בכל מקרה, הטענה שדוגמאות אלה הן יוצאות דופן מבודדות היא למעשה טמינת הראש בחול. אין ספק ש-l'farfel נגזרת מ-"forfera" ממש כפי le'kaxev נגזרת מ-koxav ו-le'raxxel מ-rxilut. העניין החשוב פה הוא לא המלים עצמן, שהרי תמיד תוכל להגדיר אותן כיוצאות דופן, אלא המגמה הלשונית עליה הן מעידות. העברית המודרנית – והסלנג בכללה – גוזרות שורשים חדשים משמות עצם ומשתמשת בהן בבניינים החזקים בעיקר. וכאשר נגזרים שורשים כאלה ממלים שבהן עיצורי VXF, העצורים האלה _אינם_ נחשבים כ-BKP רפות אלא כעיצורים בפני עצמם, ושומרים על עצמאותם אפילו כאשר יש בהן דגש חזק. לא תוכל להכחיש זאת – אלה אינן מלים יוצאות דופן אלא מייצגות של תופעה וחוקיות של ממש. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |