 |
תשובות (חלקיות ומהוססות):
אבא שלך הפסיק לעשן בכח הרצון. יפה. אני בטוח שעם מספיק כוח רצון אפשר לעשות הרבה דברים. אם להקצין קצת, נניח שראובן נתבע לשלם פיצויים לשמעון, לאחר שהוא גרם לתאונה בה שמעון איבד את כושר ההליכה. ונניח שראובן שמע על מקרהו של לוי, שנפגע פגיעה זהה אבל בכוח רצון אדיר חולל נס רפואי וחזר ללכת. האם ראובן זכאי לשלם פחות פיצויים, בטענה ששמעון לא גילה מספיק כוח רצון?
הנקודה שלי היא שפשוט לא לכל אחד יש מספיק כוח רצון. התמכרות לניקוטין היא, ככל הידוע לי, עובדה מקובלת, מובהקת וחזקה בהרבה מהתמכרות לשוקולד, למשל. לחילופין, אני מעדיף לא לחכות עד שכל מעשן יקבל את התקף הלב שלו. נניח שהיו ממציאים גלולה שגומלת מניקוטין ללא סבל ובזול, איזה אחוז מהמעשנים היה ממשיך לעשן? אני חושש שזה עניין לניחושים פרועים, וינחש כל אחד לפי רצונו (החופשי). רק כדי למנוע הטיה, הייתי מעדיף שניסוי כזה יבוצע חמש שנים לאחר שיוטל איסור גורף על כל פרסום לסיגריות...
אני כבר רומז לכך שפרט לסוגיה האם זכותו של אדם לעשן, עומדת השאלה האם זכותה של חברת הטבק לדחוף בני אדם לעשן.
אני לא מקבל שבעולם מושלם כולם היו אוכלים בריא, עושים ספורט וכו'. אני רואה בבריאות אמצעי, לא מטרה, ונראה לי מאוד סביר שאנשים יעדיפו (במידה זו או אחרת) אוכל טעים על בריא, או לעשות עם זמנם ומרצם המוגבל דברים פחות בריאים אך יותר מענגים (עבורם) מספורט. ההבדל בין אלה לבין סיגריות הוא בעיקר הבדל של כמות: הנזק בעישון הוא יותר גדול ויותר וודאי, והעונג המופק הוא (או כך חשבתי) קטן הרבה יותר, במיוחד אם מנטרלים את גורם ההתמכרות הפיזית (אם כי לא בטוח שצריך לנטרל אותו - זה עניין לבדיקה יותר מעמיקה ממה שבא לי לעשות כאן). שים לב שאת דוגמת הקפה בלי סיגריה קל מאוד להסביר להתמכרות פיזית פשוטה. שוב, זה מחזיר אותנו לשאלה כמה מהמעשנים באמת *רוצים* (בתנאים שאותם הגדרתי) לעשן. לפי מה שאני מבין מתגובותיך כאן, אתה אחד מהם (לפחות אם לא מנטרלים את ההתמכרות, שוב); אם אכן יש רבים כמוך, ייתכן שעלי לשנות את עמדתי.
אני מהתומכים, אגב, בלגליזציה של חשיש: ככל שאני יכול לשפוט מנסיונם של אחרים, יחס העונג/נזק הוא טוב כנראה יותר מאשר באוכל עתיר כולסטרול, בוודאי יותר מבסיגריות. התנועה ללגליזציה של קנביס צוברת תאוצה, אבל מעניין למה אין תנועה רצינית ללגליזציה של סמים קשים יותר. כנראה שרבים חושבים שבכל זאת יש החלטות שאדם מקבל "מרצונו החופשי" (מושג בעייתי כשלעצמו, אבל לזה אני *ממש* לא רוצה להכנס כאן), ושהוא היה "צריך" לא לקבל. במילים אחרות, ש"אדם סביר", כלשון הבגצים (הבעייתית גם היא) לא היה מחליט. בעוד מילים אחרות, שאחריותו של אדם לעצמו היא לא מוחלטת; יש גם לחברה אחריות מסויימת כלפיו, שבנסיבות מסוימות יכולה לגבור על רצונו. דוגמה אחרת היא המתות חסד: גם התומכים במתן זכות לחולה לסרב להארכת חייו, לרוב מסייגים זאת לחולים במצב אנוש.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות