|
שחמט הוא משחק ש/בנוי/ על הגיון, ויש לו מטרה ברורה- ל"שחמט" את היריב. זה אירוע בעל כללים ברורים, וגבולות ברורים. הפוליטיקה, לעומת זאת, אינה תחום מובחן ונפרד מהחיים, ואינה תחום ש/מבוסס/ על חשיבה הגיונית, בעלת כללים קבועים וידועים, שמקובלים על כל הצדדים. בפוליטיקה יש אינספור גורמים הגיוניים ואחרים, אחדים קבועים ואחרים- משתנים עם הנסיבות והאנשים; אין אפשרות מעשית להביא בחשבון את כולם כך שהמהלך המחושב יביא לתוצאה המקווה. לכן יש כאן כר נרחב לטעויות.
בשחמט, אם יריבך, המוכר לך כשחקן חלש, עושה מהלך מוזר, אתה יכול לחשב מהלכים במשך X דקות, ואז להחליט שהאיש טעה. ולא משנה בכלל מה הסיבות הפסיכולוגיות לטעות- הוא טעה, ואתה מנצל את זה. אם היריב מנוסה- תשקיע X*Y דקות בניתוח המהלך, ואם לא גילית מלכודת, אז שוב- כנראה הוא טעה. ושוב- לא חשוב אם זה כי היה לו יום קשה במשרד, או כי הוא מתאבל על עכבר-המחמד שלו, שנפטר בטרם עת... הוא טעה, וזהו. ומפני שבניגוד לפוליטיקה שחמט הוא אכן משחק הגיוני, מוגדר וברור- אתה גם תגלה בסוף מי משניכם הוא זה שטעה.
לגבי נגרות - אם אני (שאכן לא מבינה בנגרות) אראה נגר תוקע מסמר במקום מוזר, אני לא אגיד כלום, עד שאראה את התוצאה. אם התוצאה היא כיסא שנשבר ברגע שמישהו מתיישב עליו, אני בהחלט אחשוב שהנגר טעה. [אלא אם זה שנפל מהכיסא הוא אויבו הוותיק של הנגר..]
בשתי הדוגמאות- שחמט ונגרות, המבחן הוא מבחן התוצאה. שחקן שחמט שמפסיד, אתה יכול להניח שהוא טעה. נגר שבנה כיסא רעוע- טעה. בפוליטיקה- קשה יותר לבחון תוצאות בצורה כזאת, ולהגיע למסקנה שהאיש טעה. אבל הקושי הזה לא צריך להוות פתח להנחת-יסוד שפוליטיקאים לעולם אינם טועים.
|
|