 |
יש בסיס במקורות לנטייה הזו. הייתי מפנה אותך לעמוד החלטות האקדמיה אבל שם זה עמוד אחד ענק וההפנייה לא תעזור הרבה. חפשי בעצמך באתר. שם גם יש כמה מראי מקום.
ישנן עדויות לשימוש כזה ולרבים אחרים במקרא. אולם השאלה היא לא האם יש ביסוס לכך (כי גם יש ביסוס להרבה עיוותים אחרים), השאלה היא האם הביסוס משנה.
האקדמיה לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו היא פוסלת את לשון המקורות ולכן היא נאלצת לאשר כל מיני עיוותים.
צריך להבין כמה דברים.
כאשר הוקם וועד הלשון, אביה של האקדמיה ללשון, המגמה השלטת הייתה טהרנות על פי לשון המקרא. לאחר מכן התמתנה הגישה ונפתח הפתח לצורות ממשלבים נוספים החורגים מלשון המקרא. נוסף על כך, העברית המודרנית נשענת ברובה על לשון המקרא מבחינת הלקסיקון. לכן צורות רבות שאינן מלשון המקרא נראות לנו כעיוותים (אף שצורת קיוויתי ה"פרחית" היא מקראית ואינה דוגמה פה). מאידך, האקדמיה נסוגה מן הטהרנות המקראית וכעת נאלצת לאשר כל מיני עיוותים בתר-מקראיים, ואינכם מכירים אפילו את מקצתם. בלשון הרבנית ישנן המצאות מדהימות. (משם באים העיוותים של לשון המשפט "בכדי" או "באם").
בכל מקרה, האקדמיה לא יכולה לשלול את מה שקיים במקורות ולכן חייבת לאשר כל עיוות. מה שאני טוען כל הזמן ולא מקשיבים לי, הוא שהמקרא מציג די "בשר" כדי לנסח חוקים שיפסלו גם צורות מקראיות סוטות ואין עם זה שום בעיה. רוצה אדם לצטט עיוות מן המקרא? על אחריותו. לפי החוק זה לא צריך להיות תקין.
אולם האקדמיה נמצאת בין הפטיש לסדן: אם תהיה קיצונית תאבד את העם, ואם תהיה עם העם, היא תהיה חותמת גומי פתטית. לכן היא מנסה ללכת באמצע: לאשר את לשון העם על סמך איזה גמגום של הנביא ישעיהו (שממנו מגיע הקיוויתי הזה).
לרתיעה שלך, נגה, יש בסיס מורפולוגי פשוט ותקין. כך צריך להיות. אולם על השפה משפיעים גורמים נוספים שאינם כה "הגיוניים" אבל נתקבעו בלשון הדורות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש