 |
אינני יודע אם קראת את מאיין קאמפ. לעומת זאת, חבר טוב שקרא את מאין קאמפ הודה בפני כי לא מוזכר שם שום דבר על רצח עם, אלא רק על ההיררכיה הגזעית. ובכל מקרה, היטלר הוא לא הנאציזם כמו שסטאלין הוא לא הקומוניזם.
לא כל היהודים ברכו על חוקי נירנברג, אבל כפי שלמדתי בלימודי תע"י (לימודים ציונים) וכפי שקראתי בספרה הפוסט ציוני של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים", יהודים רבים שמחו על הגדרת מעמדם החוקי בגרמניה. שלא כמו לפני חוקי נירנברג, סוף סוף נתנה להם הגדרה משפטית: הם אינם זכאים לאזרחות והזכויות הנגזרות ממנה ברייך, דבר שממילא לא התקיים גם ככה בארצות שהייתה בהן אמנציפציה, אולם הם הוגדרו כתושבים, דבר שלא היה קודם לכן.
אישים רבים בממשל הנאצי אכן היו תומכים נלהבים של הפתרון הסופי, אך עד כמה שידוע לי אייכמן ואפילו הימלר מחו נגדה, וקבלו אותה בצייתנות מופתית כמו שהיה דרש מכל חבר מפלגה, ומשם הדרך למילוי הדרישות במלואן ואפילו יותר מזה הייתה קצרה. כהוכחה, אפשר לראות את תוכנית ניסקו ותוכנית מדגסקר.
הציונים מעולם לא חבבו את הנאצים (לא שאני יודע, לפחות), אולם הם היו מאושרים משמצאו בני ברית כנגד המנדט הבריטי, ובמקביל, בני ברית שתמכו ברעיון הקמת מדינה יהודית ואף עזרו להם לחפש טריטוריה מתאימה.
בנוגע לאי היכולת שלך להתמודד עם טיעוני, זו כבר בעיה שלך. עדיין לא הוכחת את טעותי. ובאשר לשתי הקביעות שלך:
א) הציונות העדיפה את הפיסי. היא סלדה מהפאצפיזים והפאסיביות הגלותית, ותמכה בכל מה שקשור לעבודה פיסית ולהגנה אקטיביסית. הדת, וכמוה כל מה שנגד את הרומנטיקה של לחזור לשורשים ולטבע, מעולם לא הייתה חביבת הציונים. ברור שהיו זרמים שונים בציונות, אך גם בקרב הנאצים היו זרמים שונים, ראה ארנסט ראם בעל הדעות שגבלו בסוציאליזם, או בקשר נגד היטלר, וגם אנשי כנסיה נאצים, פרדוקס בפני עצמו.
ב) מרחב המחיה על חשבון העמים הנחותים כביכול, הייתה פשרנות מעשית של היטלר, כפי שישראל על חשבון הפלסטינאים, או לחילופין אוגנדה, היו פרשנויות מעשיות של ציונים. באותה מידה אתה יכול לטעון כי הנאציזם והציונות אינן זהות בכלל, שכן אחת מדברת על הגרמנים ואחת מדברת על היהודים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש