 |
הסופר והעתוני הגרמני פיטר שניידלר כותב במאמר שרק בשנים האחרונות הגרמנים התחילו להתייחס לסבל שלהם בזמן מלחמת העולם השניה. הוא מצטט מהמסה המבריקה של סבאלד "מלחמה אווירית וספרות", מסה שלדבריו פתחה את הטראומה של העם הגרמני "ההרס, בממדים ללא שום תקדים הסטורי, נרשם בזכרון האומה רק כהכללה עמומה, בשעה שגרמניה התרכזה בשיקום עצמי".
לדעת שניידלר, הגרמנם נמנעו מהנושא בגלל שהם הרגישו שאומה שגרמה למלחה"ע-2 לא יכולה גם לתאר את עצמה כקרבן של אותה מלחמה. אבל עכשיו מתחילים להופיע ספרים על הפצצות השטיח שלפי ההיסטוריון פרידריך גרמו לחצי מליון אזרחים הרוגים, כמו גם על ארועים אחרים כמו הטבעת 9000 חיילות וילדים על ידי צוללת רוסית, או גורלם של 15 מליון גרמנים שגורשו מהטריטוריות המזרחיות. סבאלד כותב שמבצע "עמורה" להפצצת האמבורג ב1943 נועד לגרום "למקסימום הרס לעיר ולהחריב אותה". לאור זה שואל שניידלר אם לא צריך לשנות את התאור "מלחמה צודקת" (של בנות הברית) למלחמה "מוצדקת".
העובדה היא שחלק מדור מחרחרי המלחמה הגרמנים והנאצים הפכו בסופו של דבר לקרבנות של אותה מלחמה עצמה, אבל לדור שנולד אחרי המלחמה היה קשה להזדהות עם אותם קרבנות, ואולי ההדחקה גם עזרה לבניתה של גרמניה. ההרס והשמדה הנוראים שהגרמנים הביאו על אחרים לא פסחו בסוף גם על הגרמנים עצמם. עכשיו אולי הגרמנים, באמצעות הפתיחות החדשה, יכולים להבין דרך מצבם כקרבן את הדברים הנוראים שגרמניה הנאצית גרמה לאחרים.
למרות שהבאתי את הלינק למאמר, אני לא חושב שאפשר להשוות את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כמו שאתה אוהב, עם המצב של מלחה"ע-2. ראה תגובה 10858 של ירדן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש