|
יצא לי במקרה לקרוא לאחרונה את ספרו של יורם שפטל ''פרשת דמיאניוק'', ואני ממליץ לכל אחד, ולפחות למי שזוכר את הפרשה ההיא, לקרוא את הספר הזה. קריאת הספר הזה גרמה לי בפרוש לרגשות של מבוכה והלקאה עצמית. הסיבה היא שבזמנו עקבתי אחרי דיוני המשפט הזה בבית המשפט המחוזי. כל הזמן לא היה לי שום ספק שדמיאניוק הוא איבן האיום, ששפטל הוא עורך דין מגוחך שהתלבש על הפרשה כדי להרוויח כסף ופרסום, ושהשופט דב לוין היה על הכיפק וכל ''הירידות'' שלו על שפטל היו במקומן. (אם כי אני זוכר רגע אחד בזמן המשפט שבו לכאורה נראתה לי טענתו של שפטל צודקת, ולא הבנתי למה דב לוין צועק. היה זה כאשר שפטל טען שהעדויות שבאות לתאר מה שהיה במחנות ושאינן קשורות בזהותו של דמיאניוק כאיבן האיום מיותרות, שכן אין הסנגוריה מכחישה את הדברים האלה.) בקיצור הייתי חלק מהעדר, ועד קריאת הספר לא הבחנתי בכך, כי התענינותי בפרשה קטנה לאחר החלק של המחוזי, ולא עקבתי בקפדנות (כמו רוב הציבור) אחרי מה שהיה בשלב הערעור.
לאחר קריאת הספר התברר לי שהזיכוי מחמת הספק בבית המשפט העליון בא אחרי שהסנגוריה הוכיחה חד משמעית שדמינאיוק אינו איבן האיום, וגזר דין המוות הוטל עליו ע''י בית המשפט המחוזי בטעות. נוכחתי כיצד ''האמת'' שנמצאת בראשי השופטים נוצרת שם ע''י מנגונים דומים לאלו שאצל ההדיוט המשפטי, ואיך המערכת המשפטית שכשלה מגינה על עצמה בצורה פחדנית, ואינה מכה על חטא ומביעה חרטה כפי שהיה ראוי שתעשה. כדאי לקרוא. זה ממש מאלף.
נזכרתי בכך כי זה מתקשר לענייננו. מופעל עלינו לחץ אדיר שאולי אין אנו מודעים לו, ואנו מתרשמים מהצעקות ''אשם'' שזועקת התיקשורת מבלי שאנו מנסים לבחון באמת את הפרטים עצמם.
|
|