 |
|
 |
||
|
||||
 |
היה יכול, אבל היא הייתה תלויה בשברירי מפלגות והייתה לה בעיה קשה של לגיטימציה. אל תשכח שהיה חשש גדול לגבי עצם האפשרות המעשית להעביר משטר בישראל. מבחינת בגין, ד"ש שימשה, לכל הפחות, כעלה תאנה של ממסדיות. לדעתי אותו קו קסום החל להווצר ב-90', והוא הלך והתחזק, אם כי אפילו ברק סמך על החרדים משל היו איזו מפלגת מרכז חסרת אידיאולוגיה. הממשלה של שמיר הייתה ממשלת ימין-חרדים. נכון שמאז הצירוף הזה הפך לביטוי אוטומטי, אבל לפני כן הוא לא היה ברור מאליו. יש כאן חשיבות גדולה להקמתה של ש"ס - וחשוב מכך, להגעתו של דרעי לעמדת המנהיגות. לדרעי היו שאיפות אלקטורליות הרבה יותר נכבדות מאשר קודמו בתפקיד, והוא ידע טוב מאוד איפה נמצא קהל היעד שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה השניה, צריך לעשות הבחנה. גם לאחר שב88 "חלחה ההכרה" שכל עוד לחרדים תהיה את האופציה הם יבחרו בימין, עדיין לא וויתרו בשמאל על החרדים. המטרה הייתה רק להגיע למצב שבו לא תהיה להם האופציה. "אז" אמרו בשמאל "הם יבואו אלינו על ארבע בגלל שכידוע כל מה שמעניין את החרדים הוא כסף (=הקצבות ממשלתיות)". בשיטה הישנה/חדשה להגיע למצב בו לא תהיה לחרדים ברירה פירושו להגיע לגוש חוסם של 61 חכי"ם ומעלה. כשרבין הגיע לגוש כזה הוא אכן הצליח להכניס אל ממשלתו את ש"ס לתקופה מסויימת, אם כי זה ללא ספק היה קשה בהרבה ממה שצפו בתחילה (מה עוד שיהדות התורה בכלל לא נכנסה לממשלה). בשיטת הבחירה הישירה, המצב נהיה פשוט יותר, מכיוון שהמקבילה לגוש החוסם, היה נצחון בקרב ה"אחד על אחד", של מועמדי 2 המפלגות הגדולות, דבר שגם ביטל את התלות בכל מיני עלים ירוקים, ובשברי רסיסים של פלגי מפלגות ערביות. כשברק ניצח את נתניהו בבחירה הישירה, הוא אכן הצליח להכניס אל ממשלתו (שממילא החזיקה מעמד רק זמן קצר) את המפלגות הדתיות. לכן ישנו דווקא הגיון מסוים, לדעתי, ביחסו של השמאל אל החרדים "משל היו מפלגות מרכז חסרות אידיאולוגיה [בתחום המדיני]". זה נכון שהן לא לגמרי חסרות אידיאולוגיה מדינית (טוב, הן כן, אבל המצביעים שלהן לא), אבל מפלגה ימנית לא תצטרף לקואליציה של העבודה בשום תנאי1, בעוד מפלגה חרדית כן יכולה להיכנס לממשלה כזאת בתנאים מסוימים. 1 בעצם השוואה בין יהדות התורה והמפד"ל קצת הורסת לי את התיאוריה. שתיהן לא נכנסו לממשלת רבין, שתיהן נכנסו לממשלת ברק ויהדות התורה פרשה ממנה קודם. בכלל, אני לא יודע אם ההודעה הזאת כל-כך מעניינת, אבל כבר כתבתי אותה אז שתישאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני (ולהבדיל מהעורך הראשי, אצלי הסניליות היא תולדה של גיל) מנחם בגין הקים קואליציה ללא ד"ש לאחר בחירות 77, קואליציה אשר זכתה לאמון הכנסת. ד"ש הצטרפה מאוחר יותר. אם כך, לשם מה צרף מנחם בגין את ד"ש לממשלתו? משתי סיבות: האחת ה"פרקטית", להרחיב את הבסיס הקואליציוני של ממשלתו (לד"ש היו אז 15 ח"כים). השניה, ה"פסיכולוגית", היתה אותה סיבה שהביאה אותו למנות את משה דיין כשר החוץ בממשלתו: באותה תקופה היתה למנחם בגין ולתנועת החרות תדמית של תנועה קיצונית אשר תביא את ישראל למלחמת גוג ומגוג כנגד העולם הערבי, והעולם בכלל. בגין היה זקוק (או הרגיש צורך) לתדמית הלגיטימית (כלומר "מיינסטרימית") של אנשים כמשה דיין, יגאל ידין, מאיר עמית ואחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה כשכתבתי את הודעתי זאת לא ראיתי את תגובה 119944 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |