|
יש על מצנע עוד סיפורים כמו הנ"ל, שכמו שהם ידועים לי ולעמית, הם בודאי ידועים לעיתונאים רבים. אולם כמה מוזר: שלומי אוז (עוז?) -פעיל ליכוד זוטר, הרבה יותר מעניין וחשוב מאשר עמרם מצנע- ראש מפלגת העבודה, והוא זה שתופס כותרות ראשיות בתקשורת יום אחרי יום. יש עוד מי שחושד כמוני שהתקשורת מגמתית ושמאלנית, ויש לה עניין להכפיש את הליכוד לפני הבחירות, בעוד היא משתפת פעולה עם תדמית ה"פוליטיקה הנקייה" של מצנע? טוב, לא טרחתי לכתוב את זה רק כדי להיות האדם האלף שמתלונן בפעם האלף על זה שהתקשורת הממלכתית שלנו לא "פרית". העניין הוא שזהו לדעתי שורש הבעיה, ולוז הפתרון לבעיה המובאת במאמר הזה. המאמר מצביע על מציאות בו כלבי השמירה "נרדמו בשמירה", קרי התקשורת והמוסדות המבקרים לא מלאו את תפקידם. ההסבר שלי למציאות זאת היא כדלהלן: דמוקרטיה היא צורת שלטון. בהיותה כזאת היא מוקד כוח. בהיותה מוקד כוח היא מושכת אליה כל מיני תאבי כוח ובצע למיניהם. כדי לאזן את האפשרות של השתלטות של גורמים שינצלו את כוח השלטון למטרות זרות הנוגדות את טובת הציבור, יש מלבד השלטון הרישמי מוקדי כוח נוספים בחברה הדמוקרטית, שהם בעיקר התקשורת, והמערכת המשפטית, וגם אליטות כלכליות, הצבא, המשטרה, אנשי רוח ותרבות ועוד. המטרה של פיזור הכוח השלטוני היא לאפשר ביקורת הדדית של הגופים השונים זה על זה כדי לא לאפשר את ההסתאבות של המערכות הללו. הבעיה היא שזה מאוד יפה לסמוך על יושרם ומסירותם לתפקיד של העתונאים, וכן על האובייקטיביות של המערכת המשפטית ועל הדבקות באמת של מבקר המדינה וחוקרי המשטרה. אולם נראה לי שזה לא יהיה חצוף מדי מצידי להעריך, שזה לא לגמרי המצב. האמת היא ש"המנגנון הדמוקרטי" בעצם נסמך על כך שבמערכות התקשורתית, המשפטית, המשטרתית, וכו', יהיו מגוון של אנשים, כך שתמיד יהיו שם אנשים ש*האינטרס* שלהם, (ולא רק יושרם ורדיפת האמת הבוערת בעצמותיהם), יהיה לחשוף את השחיתות של אלו המצויים בשלטון, לא משנה איזה שלטון הוא. במצב של חופש תקשורתי אמיתי תמיד יהיו עתונאים מהצד השני של המתרס, שיהיו מוכנים לפרסם ולהדהד האשמות ובעיות על המצויים בשלטון. כך גם יכולה להיות בקורת על תפקוד של המערכת המשפטית הפרקליטות וכו'. כל החלטה תותקף ותועלה לדיון על ידי הצד שנפגע ממנה. אולם אצלנו נוצר מצב חולני, המסאב את הדמוקרטיה. התקשורת, הפרקליטות ובתי המשפט, בנויים כמעט הומוגנית מאנשים שהאינטרס הפוליטי שלהם אחיד. בנוסף לכך, המנגנון פועל כך, שהוא מנציח את עצמו. אם על ידי כך שהמערכת עצמה ממנה את ממשיכיה, כמו במערכת המשפטית, (שם יש משקל מכריע לדעתם של השופטים לגבי מינוי ממשיכיהם). ובין אם על ידי שיתוף פעולה בין המערכות: כגון פסילת החוק המכשיר את ערוץ 7 על ידי המערכת המשפטית, או עכוב מינוי אדם מסוים לראשות השידור על ידי הבג"ץ. התקשורת מצידה מגוננת ומונעת כל בקורת משמעותית על המערכת המשפטית. בקיצור, צבת בצבת עשויה, ומאחורי הסבך הזה מסתתרים הרבה נחשים ועקרבים, שלמערכת אין אינטרס לחשוף כי הם מ"שלנו". במערכות אלו אין כמעט אנשים שהם לא מ"שלנו". החריגים המעטים משתדלים ללכת מאד בשקט, כדי לשמור על מקום עבודתם. לכן העמותות של ברק לא נחקרו בזמנו, על אף שהתלונה הוגשה לפני הבחירות ב99, לכן התלונה של יעל דיין על שוחד במפלגת העבודה שהוגשה לפני מספר שבועות, לא נחקרת כעת. לכן דני יתום המואשם בתצהיר כוזב לבג"ץ לגבי ניגוד האינטרסים של גינוסר, לא צריך להתעמת עם שאלות מביכות בתקשורת, ולכן יצחק הרצוג המועמד לכנסת מטעם העבודה, כלל לא נחשב לחלק מן העולם התחתון על אף שיש חשד שאת מקומו במפלגת העבודה רכש באמצעות העברות ענקיות של כספים בצורה לא ממש חוקית לעמותות תמוהות, ועוד ועוד. ניתן למלא הרבה דפים בדוגמאות של האפליה המוזרה בה נוקטות המערכות הללו לגבי אנשים משני צידי המתרס הפוליטי. בקיצור, כל עוד המערכת התקשורתית והמשפטית לא יהפכו להיות הטרוגניות מבחינת ה*אינטרסים* הפוליטיים של המשתתפים בהם, הדמוקרטיה שלנו תהיה חולה מאוד, והרקב יפשה בכל מקום. כל עוד נצטרך לסמוך על ה"אובייקטיביות" ו"רדיפת האמת" של השופטים והעתונאים נקבל את הסיאוב הקיים. האם אני אופטימית לגבי האפשרות שזה יקרה מעצמו? לא כל כך. זה יקח הרבה זמן, אם בכלל. לדעתי, רק אם תתרחש איזושהי קטסטרופה של קריסה רבתי של אחת המערכות, יתאפשר רענון אמיתי והחלפת האנשים, כך שיהיה שינוי מבריא.
|
|