 |
איני יודע בדיוק איזה קטע מדבריי, במאמר שלמעלה או באחת מתגובותי האחרות גרם לויכוח הזה וגם לא טרחתי לחפש מהסיבות שצינתי.
בויכוח על השאלה הלא חשובה אם מבחינה פורמלית אנו כן או לא במצב מלחמה בודאי הצדק לצדי. אפילו ביננו ובין סוריה שורר מצב מלחמה למרות שלא נורת אף יריה אחת. או למשל האם בלבנון לפני הנסיגה הייתה מלחמה ? אמרו לנו כל הזמן שכן, וזה היה נכון למרות שהלבנונים לא הפעילו מטוסי קרב ואפילו לא מסקרי"ם.
ומלחמות הההתשה עם המצרים והסורים שקדמו למלחמת יום הכיפורים לא היו מלחמות ?
האויב שבדרך כלל בחר בדרך המלחמה, הוא שבחר גם בסוג שלה לפי הנוחות שלו, ואנחנו נגררנו להישאר בסוג שהוא בחר
אני מניח שלו הלכתי למילון כדי לראות מה פרוש המילה מלחמה, לא הייתי רואה שם שום סוג של כלי נשק. מלחמות היו עוד בעידן שלפני אבק השריפה.
ביננו ובין המפלצת שנקראת "הרשות הפלשתינית" שיצרנו במו ידנו לא שרר מעולם שלום פורמלי כל עוד לא נחתמו הסכמי הקבע אבל התנהלו שיחות. בקמפ דויד השיחות האלה נגמרו ביזמת הצד השני, ומיד הוא פתח בהתקפות אלימות נגדנו בכל האמצעים שעמדו לרשותו.
שוב, איני יודע בדיוק על איזה קטע מדבריי מתנהל הויכוח, אבל לדעתי, וזה מה שכתבתי במאמר למעלה, אסור לחזור למנגנון שונה של שיחות תוך כדי קרב כמו שרוצה הצד השני. טוב יותר מבחינתו להכריעו קודם צבאית ורק אחר כך לגשת לשיחות.
אבל מה שהולך לקרות לפי איך שהדברים מתנהלים אינו כך. האויב יגביר ויחליש את עצמת האלימות לפי נוחותו, לפי כמויות התחמושת שברשותו ברגע נתון, ואנו נגיב חלושות ליוזמות שלו ונדבר הרבה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש